סיפר כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל:
"ביום ראשון אחרי פורים שנת תש"ד נכנסו הנאצים ימ"ש להונגריה, וביום שלישי אח"כ נסע ה'יד סופר' להשגיח על אפיית המצות בכפר קטן ליד ערלוי (כיון שבנין המאפיה בערלוי נתפס ע"י אנשי החיל. ועל אף שהיה באותו מקום רב חשוב מאוד, עכ"ז ה'יד סופר' רצה להשגיח בעצמו על מהלך האפיה). והיתה זו מסירות נפש גדולה, כיון שהחוק היה שאין לעבור מעיר אחת לשניה והיה על זה עונש מוות.
"בחזרתו, בעברו בעיירה פיזשאבאני' תפסוהו הזנדארמים ימ"ש, שהיו ידועים כמלאכי חבלה והיה להם כח יותר מן המשטרה עצמה, ובאותם הימים ימי המלחמה הגבירו רשעתם; ומפקד התחנה שם מסר אותו לידיו של זנדראם ערל אחד בתוספת אמירה: 'תטפל בו'… אמירה כזאת נתפרשה בדרך כלל כאיתות מפורש לחייל שרשאי לענותו ולהכותו כאוות נפשו עד שתצא נשמתו.
"לאחר שחזר ה'יד סופר' בחסדי השי"ת לביתו, סיפר שאינו יודע מחמת מה לא הרגו אותו רשע (ואני אומר, שהסיבה היתה מחמת שראה את צורתו הקדושה, את עיניו הקדושות, שוב לא יכול היה להרע לו), רק שאלו: 'אמת ס'איז שלעכס צו זיין א איד?' [נכון שרע להיות יהודי?]. וסיפר ה'יד סופר' שחשב בליבו באותו זמן, שאף אם ייסרו אותו בכל הייסורים שבעולם לא יאמר שרע להיות יהודי. והשיב לו: 'שלעכטע צייטן גייען יעצט איבער יודן' [זמנים רעים עוברים עכשיו על היהודים]. ואותו רשע לא היה יכול לעשות מאומה ל'יד סופר', וישב איתו כך שעה ושתים עד שלבסוף שחררוהו.
"צדיק שאף פעם אינו מאבד את ישוב הדעת שלו שלא להוציא מפיו תיבה שלא כהוגן, אף אם יש בזה חשש פיקו"נ ואף שיכול בליבו לחשוב עניין אחר; כאשר יש יראת שמים וקדושה כ"כ – אזי מקבל עי"ז כח וסייעתא דשמיא שלא להוציא מפיו חלילה דבר שלא כהוגן".
(מתוך דברים שאמר בשולחנו הטהור ביום כ"א סיון תשנ"ג. 'בית סופריהם' – ביטאון אברכי ערלוי)