"והנה כסף איש בפי אמתחתו" (מג כא)
אחר הסתלקותו של רב אהרן-לייב, נחשפו בני המשפחה לעובדה צדדית, אבל מפתיעה: לאבא-לסבא שלהם, גדול הדור, שהסתפק כל ימיו בפת במלח ומים במשורה, היתה חלקת קרקע קטנה בהרצליה!
סעיף י"ד בצוואה: "כל רכוש ששייך לי, חוץ מהמגרש בהרצליה, הכל הקניתי לאשתי בקניין סודר".
מדוע רכש? מתי רכש? כיצד רכש? לשם מה?
הם ידעו כי היו לו 'השקעות' מוצלחות לרוב, אבל בתחומים אחרים לגמרי…
אך הנה, סעיף מפורש בצוואה…
השאלות רק הלכו וגדלו: מדוע מיאן וכתב שאת המגרש אינו מקנה לרבנית? מדוע לא עשה כלום עם הקרקע? מה תכנן לעשות בה? האם שאף לבנות עליה 'מגדלים' נו, אז מדוע לא עשה זאת?
בשלב נוסף התגלה, כי בגיל תשעים בערך לחייו, מכר את הקרקע על ידי שליח (כארבעים שנה אחרי כתיבת הצוואה). וכי תלמיד חכם, שהיה בבית בשעת מעשה כשהודיעו כי הקרקע נמכרה, ראה כי רב אהרן-לייב היה בשמחה גדולה, ומיד הפקיד את הכסף בידי ת"ח, והורה לו לחלקו לצדקה לאברכים בבני ברק.
שמחה זו מה היא עושה?
חידה.
לימים הובררו הפרטים לאשורם. ומפליא לעשות!
ובכן:
מה'מחנה' למחסן בפתח-תקוה
נתחיל מהימים הראשונים שלו בארץ הקודש.
בלי כל בני משפחה וללא אמצעים חומריים, הגיעו רב אהרן-לייב והרבנית ע"ה לארץ ישראל. בקיץ שנת תש"ה הם שוכנו במחנה 'עתלית'.
שם, במחנה, החלו לחפש את קרוביהם המועטים: אחותה של הרבנית, הגברת רחל אורגל ובעלה ר' נתן, ואת בן דודו של הרב שטינמן, לא ננקוב בשמו, שהתגורר גם הוא בארץ ישראל.
בן הדוד הגיע ראשון לקבל את פניהם, ולהזמינם לצאת מהמחנה ולהתאכסן בביתו. רב אהרן-לייב לא רצה להתלוות אליו, כיון שאינו שומר תורה ומצוות כראוי.
אחרי יומיים, הגיעו אחותה של הרבנית ובעלה, והציעו להם לבוא להתגורר איתם בפתח תקוה. ואכן הרב והרבנית שטיינמן יצאו מהמחנה, והגיעו לביתם של ר' נתן אורגל בפתח תקוה.
כעבור זמן, רב אהרן-לייב שכר מחסן קטן שהוסב לדירה מאולתרת, ברחוב פיק"א 24. לאחר כמה שבועות נכנס לכולל 'תורת ארץ ישראל' בפתח תקוה, ובחלוף תקופה נוספת עבר להתגורר בכפר סבא, לשמש שם כראש הישיבה.
בזכות כיבוד אם
אמה של הרבנית שטיינמן ע"ה, הצדקנית מרת שרה קורנפלד ע"ה, עלתה גם היא אחריהם לארץ הקודש והתגוררה תחילה לצד בתה, הגברת אורגל.
בשנת תשי"ג גברת אורגל ובעלה ר' נתן עברו להתגורר בארה"ב, ואז עברה מרת קורנפלד לבית חתנה הגראי"ל ובתה הרבנית תמר, והתגוררה איתם במשך 13 השנים הבאות, בכפר סבא ובבני ברק.
ילדי משפחת שטיינמן אהבו מאד את הסבתא, והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. בתה הרבנית שטיינמן הקדישה את עצמה לאמה, באהבה ומסירות בלי גבול.
בדירתם הקטנה של 2.5 חדרי השינה בבני ברק, ל'סבתא קורנפלד' היה חצי חדר משלה, לרב אהרן-לייב והרבנית חדר, שתי הבנות היו שותפות לחדר השינה השני, ושני הבנים ישנו במסדרון. הגאון רבי משה שליט"א מספר בערגה על הוריו, כיצד התאמצו לקיים את מצוות כיבוד אם במקסימום האפשרי, כיבוד אם מרהיב ביותר.
מרת שרה קורנפלד ע"ה נפטרה בחול המועד סוכות תשכ"ו, ונטמנה בבית החיים שומרי שבת בבני ברק.
מספר שנים קודם לכן, בסביבות שנת תשכ"ב, קיבלה הגברת קורנפלד כספי 'שילומים' מגרמניה.
היא לא היתה מסוגלת להשתמש ישירות בכסף של הגרמנים, על כן החליטה לקנות בכסף שטח אדמה קטן סמוך להרצליה, ושיישאר לצאצאיה – שהגרמנים ביקשו להשמידם.
את חלקת השדה רשמה בעת הרכישה לא על שמה, אלא על שם חתנה ובתה הרבנית שטיינמן.
עם פטירתה, בשנת תשכ"ו, המגרש לא עבר בירושה, כי עוד בחייה כבר נמסר הלכתית ומשפטית – למשפחת שטינמן.
למרות זאת, רב אהרן-לייב מיאן להשתמש במגרש.
במשך הימים, הקרקע החלה להניב כל מיני תביעות כספיות וטרדות. לא יכלו להפשיר אותה לבניה ולא לזריעה. ומפקידה לפקידה, הגיעו מכתבים מהרשויות ובעיקר תביעות כספיות מ'רשות המיסים'.
הקרקע לא היתה שווה הרבה, ולא היה בה כמעט כדי חלוקה, ובוודאי שלא היה בה שווי שכדאי לשלם עליו מיסים.
רב אהרן-ליב רצה להיפטר ממנה. רצה אבל לא עשה כלום בעניין.
והשאלה, איזו בעיה הלכתית או מוסרית מצא בקרקע הזו, שבגין כך לא מכר אותה ולא נפטר ממנה.
במשך הזמן התגלה לאחד מבני המשפחה, כי יש לו חשש של 'נקיות בממון', דק מן הדק.
פלא פלאים.
"כיון שלחמותו הרי יש בת נוספת, ומצד הסברא הישרה, היה עליה לתת חצי מהקרקע גם לה, הוא חושש שהנתינה שחמותו נתנה רק להם, לא היתה בלב שלם וממילא אין לו ביד 'ממון כשר לכתחילה'.
"סביר להניח", אמר, "שסבתא ראתה את הקושי הכספי שלו בחיי היום יום, וריחמה עליו, כמו כן ידעה שלבתה השניה 'פחות קשה בפרנסה' כמי שעברה להתגורר בארה"ב, וגם הרי הייתה בביתם של משפחת שטיינמן, לכן רשמה הכל על שמם, אבל מצד מנהג העולם והשכל הישר, היה לה לתת לשתי בנותיה בשווה".
למרות שלמעשה הנתינה היתה ברורה ומפורשת ללא כל ספיקות, ולא היה אפילו צד רחוק שאין בכך נתינה הלכתית גמורה, עם כל זאת לא היה מעונין לגעת בקרקע. בשום אופן! (יתכן שהיו לו שיקולים הלכתיים נוספים של ספק בממונות, שלא נודעו, כי 'שתיקה יפה לחכמים', ולא הצליחו לשמוע ממנו יותר ממילה וחצי).
כיון שחשש שמא חצי מהקרקע שייך לבת השניה – הגב' אורגל ובעלה, לקח עט והדגיש בצוואתו, שאם הוא יסתלק לפני אשתו, שידעו שאת הכל הוא הקנה לה בקניין סודר, הכל שלה (כל ה'קבא דמוריקא'). אבל בקרקע הוא לא רוצה שישתמשו בה. אין על מה לדבר! אצלנו בארנק לא יכנס לעולם כסף שיש בו ריח קל של ממון אחרים. יהיה מה שיהיה: "כל רכוש ששייך לי חוץ מהמגרש בהרצליה, הכל הקניתי לאשתי בקנין סודר".
(מפי השמועה, בשלב מסויים, בשנת תשל"א, היה לו צד להשתמש בחצי מהקרקע כדי לחתן את הילדים, אבל כמובן רק בחצי – החלק ששייך לו ללא ספק, אבל גם את החלק הזה, בסופו של דבר לא מימש, לא ידוע מדוע).
הויתור – והסירוב
כעבור זמן מסוים, בני משפחת אורגל שלחו להודיע, כי שמועה הגיעה לאוזנם שישנה איזו שהיא קרקע שסבתא השאירה לרב אהרן-לייב ורעייתו, ומשפחת שטיינמן למסרבת להשתמש בה. לכן הם הודיעו כי "אינם צריכים את הקרקע ולא ניקח בה חלק לעולם", והרי היא לכם.
לכאורה, נפתרה ה'בעיה'. אין מי שמערער על בעלות משפחת שטיינמן על הקרקע. נסללה הדרך.
אולם רב אהרן-לייב אמר כי "דיבורים אינם קנין והקנאה".
הזדמן באחת השמחות ובנו של משפחת ר' נתן אורגל (שכבר הסתלק לב"ע), פנה ואמר לרב אהרן-לייב: "פשוט לי שהקרקע שלכם בלבד, ואם לא, בוודאי שאנו נותנים אותה במתנה, זה הרי קרקע קטנה ממש, ואין לנו ענין בה". רב אהרן-לייב שתק, אבל עדיין מיאן לגעת בה.
חלפו ימים ושנים רבות, ושוב הקרקע הניבה עגמת נפש, כאשר הגיעו מכתבי התראות על גביית ארנונה, ואז הבן הג"ר משה שליט"א ניסה להציע לאביו שחייבים לממש את הקרקע, למכור אותה או לקחת את דמיה או כל משהו ואחר, אבל רב אהרן-לייב סירב, בטענתו כי הבנים של גיסתו לא הקנו לו את הקרקע בקנין 'סודר' ואיך יגע בה?!…
שירת הקרקע לבוראה
חלפה תקופה נוספת, הקרקע הניבה הפסדים קבועים של מיסים וארנונה, שנה אחרי שנה. רב אהרן-לייב היה שולח לרשויות המס מכתבים מסוימים, בתקווה שלא יגבו ממנו כספים.
בנו שליט"א הציע להשיג מתווך, שימכור את הקרקע שאוכלת ואינה עושה ויפטרו ממנה, אך רב אהרן-לייב עדיין מיאן לגעת בה, ואז אמר לבנו שליט"א מפורשת כנ"ל:
"הדוד ר' נתן ע"ה שלח כבר בשעתו לומר לי, כי הוא לא מתכוון לקחת חלק בקרקע – 'כולה שלך', נכון שאמר, שרצונו שלא לקחת לעצמו כלום, אבל הוא לא הקנה לי את חלקו! וכעת הוא נפטר ויש לו יורשים, וגם הם לא עשו קניין".
כך חלפו כמה שנים נוספות.
הקרקע בהרצליה עמדה שנים רבות שוממה, וריננה כל בוקר לפני בורא העולם: ראה בריה שבראת בעולמך! מדוע רב אהרן-לייב לא לוקח אותי? מדוע עזבני שיעלו בי טרשים קוצים ודרדרים. "ארעא דרבנן" (מי שמכיר את המושג התלמודי), היא קרקע שתאמר שירה על נקיות מגזל, על התרחקות מ'שבעים שערי היתר', כדי שלא להגיע לשער אחד של איסור…
ויהי היום, יצא רבי משה שליט"א לביתם של היורשים, והם הקנו את הקרקע בקניין סודר כדת וכדין, ועוד כל שום קניין, מה שרק שייך מבחינה הלכתית. שב לאביו ואמר לו כי פגש ישירות את בניה של הדודה, והם הקנו את חלקם בקרקע, ופירט כיצד ביצע את הכל בשלמות על פי התורה. היה זה בשנות התשעים לחייו של רב אהרן-לייב.
מרן שמח מאד ואמר לו "יישר כח!", ואז הכריז באוזניו: "עכשיו צריך מה להיפטר מהקרקע הזו…".
מיד שלחו איש עסקים חרדי ירא שמיים, לטפל בענין מבחינה פיננסית ומשפטית, ולאחר ביצוע כל הנהלים, סכום הכסף שקיבלו מהמכירה היה כמאה אלף שקלים, ורב אהרן-לייב החל מיד בעצמו לחלק את הכסף ל… צדקה.
באותם ימים התחתנו שניים מנכדיו, ובין מקבלי הצדקה היו גם החתנים מנכדיו.
שמונים אחוז חולק לאברכים בני תורה בבני ברק, ועשרים אחוז לחתנים מנכדיו, והשמחה היתה גדולה: נפטרנו מהממון כדת וכדין!
עוד יסופרו לדור אחרון עובדות רבות על מרן, עד כמה התרחק תמיד משבעים שערי היתר שלא להיכנס, בשער אחד של גזל פרוטה. וסיפור הקרקע בהרצליה הוא אחד מהם. אחד מאלף.
אדמת קודש "ארעא דרבנן"
כאמור, כמה פעמים בחייו הגביה רבן של ישראל את כף ידו, והצהיר באושר מאין כמותו: "היד הזו לא גזלה!"…
יד קדושה. בכל מיני קדושות.
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')
