שמעון טיקוצקי
שמש יוקדת של שלהי תמוז נתלתה בשמי העיר חיפה, מרתיחה את גגות הבתים האדומים ואת גלי הים התכולים כאחד. השנה היא שנת תש״ב. בשורות רעות מתחילות לבצבץ ממרחץ הדמים הגדול המתחולל באירופה, ואילו כאן, בארץ ישראל, מודאגים כולם מהתקדמותו המהירה של הגנרל הנאצי, רומל ימ״ש, אל גבולות הארץ באין מפריע.
בימים טרופים שכאלו מעדיפים הבריות את הישיבה בבתיהם הקרירים על פני היציאה אל הרחוב. בבית חיפאי טיפוסי, בחדר גדול בעל קירות גבוהים מסוידים, מוטל במיטתו ילד כבן שבע שנים וחצי, מוקף בכרים ועטוף בשמיכות. לא צריך להיות רופא גדול כדי לדעת שמצבו חמור מאד. עור פניו הצפוד מעיד כאלף עדים על מצבו הקשה. עיניו הגדולות השקועות בחוריהן מעבירות חלחלה בלב הוריו שאינם יודעים את נפשם מדאגה.
שמונה שבועות ששמואל הקטן חולה. חולה מאד. חום גופו טיפס לארבעים ואחת מעלות, ומאז ממאן הוא לרדת בעקשנות. המדחום אינו מגלה שום סימני כניעה. זוהי, לא עלינו, מחלת הטיפוס, שמשתוללת ביישוב היהודי בארץ ישראל ומחוללת שמות בקרב יושבי הארץ. שוכב שמואל במיטתו בחוסר אונים. גופו הקטן הולך ונחלש ומצטמק לרעה. הוא נעשה 'מוזלמן' כהגדרת הרופאים. שקיק של עור ועצמות חסר צבע וחיות.
האמא הדאוגה אינה משה ממיטתו. יומם וליל היא צמודה למיטתו. טועמת משהו וחוטפת תנומה קלה לידו. סגולות רבות ניסתה לעשות למענו. לא מכבר חילקה את כל בגדיו לעניים כמובא בספרים, אך עד כה – ללא הועיל. שעות ארוכות היא מתפללת ושופכת שיח לפני יושב במרומים. ספר התהילים הספוג בדמעותיה אחוז כל העת בידיה, והיא קוראת מתוכו מזמורים כמעט ללא הפסקה. בידה השנייה היא מחזיקה את הספר הקדוש 'שפת אמת – על התורה' כסגולה וזכות לרפואת בנה מחמל נפשה.
למען האמת, את הסגולה האחרונה היא לא ראתה בשום ספר, היא זו שהגתה אותה בעצמה. זהו בעלה, רבי יצחק הלוי שולזינגר, יהודי משכמו ומעלה, מדמויות ההוד של חיפה שלפני שבעים שנה, שהספר הקדוש 'שפת אמת' נערץ ויקר בעיניו עד מאוד. מדי שבת בשבתו מתיישב הוא בבית הכנסת ולומד בעיון רב שעות ארוכות את כל ה'שפת אמת' על הפרשה. גומע בעיניו עשרות עמודים גדושי אותיות צפופות של רעיונות עמוקים ונשגבים.
בקיאותו המפליאה של ר׳ יצחק בספר 'שפת אמת', עשתה לה מכבר כנפיים ברחבי חיפה החסידית. מידי שנה, ביום ה' בשבט, יום הילולתו של הרבי הקדוש מגור, רבי יהודה אריה לייב זי״ע בעל ה'שפת אמת', מוזמן רבי יצחק, שאינו נמנה על חוגי החסידים, לבית המדרש של חסידי גור בחיפה כדי למסור בפניהם שיעור מעמיק בתורתו ומשנתו של רבם, בעל ההילולא. מאז חלה בנה שמואל במחלת הטיפוס, מחזיקה אימו הצדקנית בידיה את הספר 'שפת אמת' קרוב אליה ואל הנער כסגולה, לעורר עבורו זכויות בשמים בזכות לימודו של בעלה בספר זה. "ריבונו של עולם", היא ממלמלת בדמעות ברגעים קשים: "אנא ממך, יודע אתה כמה בעלי שיחי' מתאמץ ללמוד בספר קדוש זה, יהא נא הרבי הקדוש מגור בעל ה'שפת אמת' מליץ יושר לרפואתו של בננו החולה, שמואל".
ימים ולילות חולפים והופכים לשבועות. שבועות נעשו לחודשים, והישועה עדיין אינה נראית באופק. מצבו של שמואל הולך ומחמיר מיום ליום. באחד הימים מתיישבת אמו המודאגת ועורכת מכתב אל אביה ואמה, הלא הם הגאון רבי אברהם חיים ציצ'יק וזוגתו, המתגוררים בשכונת 'מאה שערים' שבירושלים. במילים קצרות היא מתארת להם את מצבו הקשה של נכדם המוטל על ערש דווי. הסבא, ר' אברהם חיים, קורא את המכתב, דמעה סוררת צצה בעיניו אולם הוא אינו מביע מאומה. מי כמוהו יודע מה ידיעה כזו עלולה לגרום לסבתא המודאגת בלאו הכי. הוא מסיים לקרוא את המכתב וטומן אותו עמוק בפח האשפה כדי להסתירו מעיניה.
אלא שהוא טעה. הסבתא הבחינה היטב במעשיו. היא ראתה אותו טומן את המכתב באשפה וליבה הנבון ניבא לה רעות. עמדה וחיכתה בסבלנות עד שיצא בעלה מהבית למקום לימודו, אז ניגשה ושלפה את המכתב מקרקעית הפח. פתחה את הנייר המקופל וניסתה לקרוא, אך ללא הצלחה. המכתב היה כתוב בעברית צחה, והיא מעולם לא למדה לקרוא בשפה זו.
התעטפה הסבתא בשביס וירדה אל הרחוב. ילד חינני, ששתי פאותיו מסתלסלות על פניו, חלף במהירות על פניה. "ילד", קראה לעברו, "עשה לי טובה: האם יודע אתה לקרוא מה כתוב כאן?" הילד מביט במכתב ואומר לה לתומו: "כתוב כאן משהו על הנכד שלך, קוראים לו שמואל רפאל, אם אני מבין נכון"…
"אוי, ריבונו של עולם!" נמלטת צווחה חטופה מפיה, "לנכד שלי הוסיפו כבר את השם רפאל?" כל עוד נשמתה בה ממהרת הסבתא אל תחנת האוטובוסים ועולה על האוטובוס הראשון לחיפה. הנסיעה באותם ימים מירושלים לחיפה ארוכה ומפרכת. הכבישים עדיין אינם סלולים כראוי, האוטובוסים מיושנים ונטולי מזגנים, מדי פעם יש להחליף אוטובוס ולהמתין שעות ארוכות, אך מי יכול בכלל להתייחס במצב כזה לזוטות שכאלו. בהגיעה לחיפה לא פונה הסבתא אל בית בִּתה וחתנה, גם לא לבית החולים. פניה מועדות בראש ובראשונה לעבר בית הכנסת הגדול של חיפה.
השעה היא שעת צהרים, בית הכנסת ריק באותה שעה מאדם. היא נכנסת לבית הכנסת, ניגשת אל ארון הקודש, פותחת את שעריו לרווחה ופורצת בבכי תמרורים ובתפילה נרגשת לפני בורא העולם, שיחוס על נכדה האהוב העומד בין חיים למוות. רק לאחר מכן היא נוסעת לבית החולים, לראות את מצבו של נכדה.
בכניסתה למחלקה מקדם את פניה רופא לבוש חלוק לבן. "מי את?" מברר הרופא ברוך. "אני הסבתא" השיבה לו, "אמא של אמא של שמואל". ארשת של רחמים מופיעה על פניו של הרופא. "סליחה שאני שואל", הוא פונה אליה שוב בטון נמוך יותר, "לבת שלך יש עוד ילדים חוץ מהילד החולה?" הסבתא מבינה היטב את משמעותה של השאלה. זהו יותר מרמז ברור על הגרוע מכל. אבל היא אינה מסכימה להתייחס לכך בשום אופן, תחת זאת היא משיבה לו בשאלה: "אמור לי בבקשה, יש לך עשר אצבעות, נכון?" הרופא הנהן בראשו. "מה היית אומר אם מישהו היה בא ומציע לך להיפרד מאצבע אחת, והרי יש לך תשע אצבעות אחרות?" בשעות הקרובות מוסיף המצב להחמיר. הרופאים כבר מכינים את ההורים לתחזיות השחורות ביותר הצפויות להתרחש בשעות הקרובות.
באותו לילה אירע המהפך. בשעת ליל מאוחרת, בתום יום של דאגה וחרדה אינסופית, עלה האב, רבי יצחק, על יצועו, לשנת ליל טרופה. לא עברה שעה קלה מאז נעצמו שמורות עיניו ומחזה פלאים נגלה לעיניו, חיזיון כמוהו לא ראה מעולם.
בחלומו הוא עומד באחד מיערות-העד הגדולים של פולין. רוח נעימה וחרישית מנענעת את אלפי עצי המחט הירוקים אנה ואנה. לפתע מבחין הוא בשיירה גדולה הולכת ומתקרבת אליו. מרגע לרגע לובשת השיירה צורה ונעשית ברורה יותר. הוא מכווץ את עיניו ומנסה לזהות את פרצופי האנשים אך ללא הצלחה יתירה. איש מהם אינו מוכר לו. בשלב מסוים הוא מבחין בדמות של אדמו״ר חסידי הצועד בראש המחנה הגדול הזה. זקנו כסוף ופאותיו הרחבות מעטרות את פניו, ספודיק גבוה לראשו והוא עוטה קפוטה מבהיקה כדרך צדיקי פולין.
דקות ארוכות עומד ר' יצחק נטוע במקומו ומתבונן בתואר פניו של הצדיק. מבין כל האנשים דווקא דמותו של הרבי עצמו נראית לו מוכרת מאד. אולם הוא לא הצליח להיזכר מהיכן. הרבי הולך ומתקרב אליו, אחריו מתקדם כל הקהל כאיש אחד. ואז, כשהוא עומד ממש לידו, פונה אליו הרבי ואומר לו קצרות, בטון שליו ורגוע: "הירגע, ר' יצחק, הילד יבריא!" האב הנרגש עומד על מקומו כמסומר ואינו מצליח להפיק מגרונו אפילו מילה. הרבי אינו משתהה עוד רגע מיותר, נוטל את מקלו ונעלם בן-רגע עם כל הפמליה בין עצי היער…
כשמתעורר ר' יצחק משנתו אין לו ספק כי היה זה הרבי בעל ה'שפת אמת' שהתגלה אליו בחלום, בזכות לימודו בספריו הקדושים. כבר למחרת בבוקר חל שיפור במצבו של הילד! לראשונה מזה מספר שבועות הואיל המדחום העיקש לגלות סימנים חיוביים. פסיק אחד ירד, אחריו ירד עוד אחד ועוד אחד, וההתאוששות הכללית לא איחרה לבוא. בתוך ימים לא רבים קם שמואל הקטן על רגליו ושב להשתובב עם חבריו בני גילו. המחלה חלפה מבלי להותיר אחריה כל זכר. שמואל הצעיר גדל והיה לתלמיד חכם מופלג, לימים נקרא לכהן פאר כרבה של 'קרית אתא' – תפקיד אותו מילא ביד רמה במשך עשרות שנים.
את הסיפור המופלא הזה סיפר הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ״ל, בהספד שנשא במלאות השבעה לפטירת אחיו, נשוא סיפורנו, הגאון רבי שמואל הלוי שולזינגר זצ״ל, בבית הכנסת הגדול של קרית אתא. והוא הוסיף וגילה אז עוד פרט אחד מרתק:
"שנים רבות לאחר אותו מעשה, כשסיפר לי אבא זכרונו לברכה את הסיפור הזה בפעם המי יודע כמה, פניתי אל אבא ושאלתי אותו את השאלה שניקרה בליבי מאז ומתמיד: אבא, מנין לך שהיה זה אכן בעל ה'שפת אמת', הרי אף פעם לא ראית אותו במציאות, אפילו תמונה לא השתמרה בימינו מתואר פניו?…
"'שאלה מצוינת', אמר לי אבא וחידש לי לראשונה פרט נוסף שלא ידעתי. 'גם אני עצמי, בעיצומו של החלום, התחבטתי, כאמור, בשאלה זו. לאחר שברך אותי הרבי בברכתו, פניתי אליו והעזתי לשאול אותו: רבנו, מי אתם? – 'אני הוא מחברו של הספר 'שפת אמת', השיב לי הרבי מפורשות'…
"'ולמרות הכל', הוסיף אבא, 'לא רציתי להסתמך רק על דברי חלומות. עוד באותו היום שמתי את פעמי לעבר השטיבל של חסידי גור בחיפה. בבית חסידים זה התהלכו עוד חסידים ישישים וזקנים שזכו לראות בעצמם את בעל ה'שפת אמת' בחיי חיותו. אל תשכח שהסיפור הזה היה בשנת תש״ב, ואילו בעל ה'שפת אמת' הסתלק בשנת תרס״ה, שלושים ושבע שנה קודם, כך שבהחלט ניתן היה למצוא יהודים שעוד זכרו את תואר פניו. תיארתי בפני כמה מזקני החסידים את דמותו של הרבי שראיתי בחלומי. לאחר כמה בירורים ושאלות התברר לכולם, למעלה מכל ספק, כי היה זה אכן הרבי מגור, בעל 'השפת אמת', זכר צדיק וקדוש לברכה'".
(מתוך הספר 'ותמיד נספר')