"אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל…"
פירושים רבים נאמרו על דברי ריש לקיש, נעתיק אחדים מהם ונתבלם בספורים על גדולי תורה, לקיים דברי חז"ל 'גדול שמושה יותר מלימודה':
החפץ חיים הסביר שכאשר אדם לומד הוא צריך להרגיש כאילו הוא מת, ואינו יכול לעסוק בשום טרדה אחרת מלבד עסק התורה, והוא המשיל ע"כ משל לאדם שהיה טרוד במסחר ולא פינה מזמנו כלל לעסוק בתורה. חלפו שנים, האדם התבגר והרגיש כי יבוא יום ויצטרך לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים על מעשיו בעולם הזה, ולכן החליט כי כל בוקר יפתח את סדר יומו בשעתיים של לימוד תורה ורק לאחר מכן יפנה לעסקיו.
בשעתיים אלו אשתו הייתה לבדה בחנות וטיפלה בקונים, עברו ימים והדבר הכביד עליה מאוד, היא טענה לבעלה כי איננה מסוגלת יותר לטפל בכל הקונים לבדה, וכי הם מפסידים כסף, כי הקונים חשים שאינם מטופלים כראוי ופונים אל המתחרים. ענה לה בעלה: 'מה היית עושה אם מלאך המוות היה לוקח אותי, וכי היית יכולה לטעון לו שלא יקח אותי כי החנות מלאה בקונים? ודאי שלא! אם כן – אמר לה הבעל – תחשבי שכל בוקר בא מלאך המוות ולוקח אותי לשעתיים, עלייך להודות לו שהוא מחזיר אותי אלייך כעבור שעתיים'.
●●●
יש שפירשו שדברי תורה מתקיימים רק במי שממית את כל רצונותיו הגשמיים עבור לימוד התורה, רק כך הוא יוכל לגדול בתורה, כי הוא שיעבד את כל ישותו ומאווייו ללימוד התורה הק'.
כשרכבת ישיבת מיר נסעה לכיוון שנחאי, ארכה הנסיעה זמן רב, הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל שנסע אף הוא ברכבת, ניצל את הרגעים הללו לימוד התורה הק', הוא לא הסיח דעתו מלימוד התורה אף לרגע קט על אף קשיי טלטולי הדרך.
בדרכם הם עברו ליד אחד מפלאי הבריאה המפורסמים והנדירים בתבל, חלק מיושבי הרכבת הביטו במראה הנדיר והתפלאו ממעשה ה', אך רבי שמואל לא זע ולא נע, המשיך לרכון על ספרו ולשקוע בתלמודו, חבריו שהיו לצדו העירו את תשומת לבו למה שרואות עיניהם: 'הן לא בכל יום אנחנו עוברים כאן' – קראו לפניו – 'אנשים משלמים הון עתק כדי לראות את המראה הנדיר הזה, זו הזדמנות של פעם בחיים' – המשיכו להפציר בו שיפנה מבט לכיוון החלון לחזות בפלא הגדול. ענה להם רבי שמואל: 'גם לי יש כרגע הזדמנות של פעם בחיים לעבור ליד כזה מקום פלאי, ולהמשיך ללמוד ולא להסתכל'.
●●●
רגיל היה מרן החפץ חיים לספר על שקידתו העצומה של רבי שלמה הכהן בעל ה'חשק שלמה', שכבר בהיותו אך בן שבע עשרה, ידע את כל הש"ס עם הפוסקים, ובקיאותו העצומה בכל חדרי התורה הייתה לשם דבר בעולם התורה:
כשהיה בחור צעיר כבן חמש עשרה, הוא נחלה בצורה קשה, הרופאים אמרו לו שכדי להירפא ולחזור לכוחותיו הוא חייב מנוחה, וציוו עליו להפסיק להתאמץ בלימוד התורה, ולחיזוק דבריהם אף אמרו לו כי אם לא יעשה כן הוא עלול חלילה למות. ענה להם ה'חשק שלמה': 'הרי אף אם לא אלמד תורה אני אמות, כי אינני מסוגל לחיות ללא לימוד תורה, א"כ מוטב לי למות מלימוד תורה מאשר למות מביטול תורה', וכך היה הוא המשיך ללמוד תורה בשקידה עצומה, והקב"ה ריפא אותו מחוליו.
החפץ חיים היה מרבה לספר ספור זה, ותמיד היה מתרגש וחוזר על המשפט 'מוטב למות מלימוד תורה מלמות מביטול תורה'.
הנה לנו פירוש נוסף על דברי ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן, היינו במי שמבין שחיים בלי תורה, כמיתה חשובים.
●●●
גם הספור הבא יפתח לנו צוהר חדש להבנת דברי ריש לקיש. רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל בטרם פרסומו כ'סבא מנובהרדוק', עסק במסחר לפרנסתו, לשם כך נסע פעם ליריד בלייפציג, בדרך פגש אותו רבי איצל'ה בלזר זצ"ל ושאלו לאן פניו מועדות?, ספר לו רבי יוסף יוזל שהוא נוסע ללייפציג לעסוק במסחר, שאל אותו רבי איצל'ה: 'תורה מה תהא עליה? מה עם לימוד התורה?' השיב לו רבי יוסף יוזל: 'הלא חייב אני לפרנס את אשתי וילדיי, ואם לא אעסוק במסחר עם מה נחיה?' תיכף ענה רבי איצל'ה לעומתו: 'ועם מה נמות?'…
ספור זה יכול להסביר את דברי ריש לקיש, שדברי תורה מתקיימים במי שיום המוות עומד תמיד לנגד עיניו, ואין הוא יוכל לזלזל בתפקידו הרם להתמיד ולהתעלות בלימוד התורה.