יעקב א. לוסטיגמן
לקראת יומא דהילולא של כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק בעל ה'דברי יציב' וה'שפע חיים' מצאנז, שיחול ביום רביעי הקרוב, ט' בתמוז, שוחחנו עם הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, רב ביהמ"ד 'היכל צבי' צאנז, בירושלים, מגדולי מרביצי התורה, ובנו של ראש ישיבות צאנז, הגאון רבי אליהו שמרלר זצ"ל, שהיה יד ימינו של הרבי מצאנז זצ"ל, ערך את תשובותיו ההלכתיות של הרבי בשו"ת 'דברי יציב' והיה כותב את הפלפולים שהיה הרבי אומר ב'טיש' של ליל שבת, במשך עשרות שנים.
"נולדתי בקרית צאנז", מתאר הגר"ח שמרלר, "גדלתי על הדמות המיוחדת של הרבי זצ"ל, וכל חיי זכיתי להיות דבוק בו בחיי חיותו בעולם הזה, ולאחר הסתלקותו אני ממשיך להיות דבוק בו על ידי לימוד ספריו הקדושים אשר השאיר אחריו ברכה, וההסתופפות בצל בנו ממשיך דרכו, כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א.
"אני חושב שצדיקים גדולים היו וגם היום יש לא מעטים. אנשים בעלי רגש נפלא יש ב"ה הרבה, יהודים שכל כולם תורה ועבודה, יש גם, יש לא מעט עסקנים שמקימים פרויקטים גדולים, ובונים ערים ושכונות ומקימים בתי חולים ועושים המון למען התורה ולמען לומדיה.
"אבל דמותו של הרבי זצ"ל היתה ייחודית מאוד בכך שהיא היתה רבגונית. היו בו מהכל. הוא גם היה נראה כמו מלאך אלוקים כשהיה מתפלל, פניו להבים, הוא היה בוכה, מתייפח בתפילה במשך שעות בדביקות עצומה, אבל גם היה איש מעש וחזון, הקים בית חולים, בנה שכונות בנתניה, בירושלים, בארה"ב, הקים מוסדות, בנה בית מלון, הוא קנה קרקעות ובנה בניינים בחריפות והשקעה עצומה.
"ואם לא די בשתי הקצוות הללו ששכנו אצלו בכפיפה אחת, אציין את הקצה השלישי, הגאונות העצומה והשקידה הנפלאה שלו בעסק התורה. אלו דברים שקשה לתפוס, שאותו בנאדם יכול להיות גם וגם וגם, והוא אכן היה כזה. הוא גם היה מאוד מאוד תקיף בהנהגה הציבורית, וגם רך כקנה ואבא רחימאי לכל אדם שנכנס אליו כדי להתייעץ או לשפוך את לבו בפניו.
"אני אספר לכם כמה סיפורים, חלק מהם חוויתי בעצמי ואת רובם שמעתי מאבי מורי זצ"ל, שהיה מאוד מאוד קרוב לרבי.
"וכך סיפר לי אבא: פעם קרא הרבי לאחד ממקורביו, ייתכן שהיה זה אבא שלי בעצמו ומחמת ענוותנותו הוא לא רצה לשתף אותי בחלק הזה של הסיפור… הרבי ביקש מאותו מקורב שיסע לכמה מגדולי הדור באותה העת, ויבקש מהם בשמו של הרבי, לכנס אסיפה דחופה בעניין ציבורי חשוב שעמד על הפרק באותם ימים. הפגישה היתה צריכה להיות סודית, והשליח של הרבי אכן נסע לכמה מגדולי אותו הדור.
"אחד מאותם גדולים היה הרבי בעל ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, וכן הרב מפוניבז' זצ"ל והגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. ייתכן שהיו שם עוד גדולים, אבל את השמות האלו אני זוכר ששמעתי מאבי מורי בהקשר זה.
"נסע השליח בין הגדולים, הם כולם הסכימו להיפגש, והוחלט שהפגישה תתכנס ב'פנסיון רייך' בירושלים, אבל אותם גדולים החליטו שהפגישה תהיה ביום חמישי בערב.
"כשהוא בא לרבי לבשר לו שההצעה התקבלה ושהכינוס אכן עתיד להתקיים הרבי שמח מאוד, אבל היתה לו בעיה לא קטנה… באותן שנים, ביום חמישי בערב הוא היה אומר את ה'שיעור כללי' בישיבה. הרבי היה מסור לשיעורים בלב ונפש, שום דבר לא מנע ממנו למסור שיעור, והנה הוא נקלע לכזאת תסבוכת, כשגדולי הדור מתכנסים לפי בקשתו, והוא לא יכול להימנע מלהגיע לאסיפה הזאת.
"נענה הרבי ואמר, ביטולה הוא קיומה, ובמקרה זה אין ברירה, יש כאן עניין ציבורי חשוב, יש כאן עניין של כבוד התורה של כל גדולי ישראל, זה קודם לשיעור, אין מנוס אלא לוותר על השיעור.
"ביום חמישי אחר הצהרים ראו את הרבי יוצא לדרכו, ותיהום כל העיר. אף אחד לא ידע למה הרבי נוסע, וכולם היו מופתעים מאוד מכך שהוא מוותר על שיעור, שלא כדרכו כלל וכלל.
"את אותו לילה עשה הרבי בירושלים, ולמחרת יצא בחזרה לנתניה רק אחרי התפילה. הוא הגיע לנתניה בשעות הצהרים, ומיד הודיע שהוא עומד למסור את השיעור כללי… שעתיים לפני שבת התכנסו כל בחורי הישיבה והרבי מסר את השיעור.
"'לאסיפה הוא הלך, ועל השיעור הוא לא ויתר', כך היה אבא מסיים את הסיפור הזה, שנותן הצצה קטנה לדמותו הגדולה של היהודי הקדוש הזה שלא ויתר לעצמו על כלום, והיה תובע מעצמו דברים שאנשים רגילים לא יכולים לעמוד בהם".
הרבי היה יושב במרפסת הפתוחה שלו, בשיא החום
עוד שמעתי מאבי מורי, שהדרישות שהרבי היה דורש מתלמידיו היו מאוד מאוד גבוהות. הוא דרש מהם דברים שנראו לא הגיוניים לפעמים: "אבל כשראינו שהוא דורש מעצמו הרבה יותר, הבנו מאיפה זה מגיע. ההשקעה שלו היתה עצומה, ולכן הוא גם יכול היה לדרוש מאתנו להשקיע הרבה יותר מהרגיל".
היו זמנים, בקיץ החם של נתניה, שהרבי היה יושב במרפסת הפתוחה שלו, בשיא החום, כשבחוץ היו ארבעים מעלות, הוא היה יושב כחום היום בשעות הצהרים תחת השמש הקופחת, ולומד במשך שעות בריכוז מוחלט. אני חושב שהוא עשה זאת פשוט כדי להסתגף, זה לא שבחוץ היה אוויר יותר טוב מהבית, השמש היה קופחת עליו בכל עוז והוא היה לומד בכזה ריכוז נפלא.
אבל כשהיה בחור בישיבה שלא הרגיש טוב, הוא היה דואג לו בכל לבו, משתדל לעזור ולסייע כמיטב יכולתו, כדי שהבחור לא יסבול ואפילו לא מעט.
אני עצמי למדתי במשך תקופה קצרה בישיבה ב'יוניון סיטי' בארה"ב, היה זה בשנת תשמ"א. דרכו של הרבי היתה שהוא היה יוצא לטבילת של שחרית במקוה, בשעה חמש ורבע בבוקר בערך, ובכל פעם הוא היה עובר דרך בית המדרש של הישיבה, כדי לעודד את הבחורים שהשכימו קום ללמוד. אף פעם לא ויתר על זה, הוא היה מגיע בבוקר, מסתובב בין הספסלים, והבחורים שידעו שהרבי יבוא להסתכל היו מתאמצים להיות בבית המדרש עוד לפני הזמן.
בוקר אחד הרבי הסתובב בבית המדרש וראה שאני לא נמצא במקום שלי. בשעה תשע בבוקר הגיע לישיבה הגבאי שלו, ואמר שהרבי שאל למה לא הייתי לפנות בוקר בבית המדרש כמו כל יום? השבתי שאני לא מרגיש טוב ויש לי קצת חום. הגבאי חזר עם התשובה אל הרבי, ובתוך זמן קצר כבר הגיע שליח עם כדור להורדת חום, ולאחר מכן במשך היום שלח הרבי עוד פעמיים או שלוש לשאול בשלומי, עד שאמרתי שאני מרגיש טוב והכל בסדר גמור ב"ה…
היחס הרחימאי הזה היה מאפיין אותו מאוד מאוד, ברמה של הקשר הפרטי עם כל אחד ואחד מהתלמידים, אבל בהנהגה הציבורית – התקיפות שלו היתה לשם דבר.
אבי מורי סיפר לי כמה פעמים שבאחת האסיפות הראשונות של 'מפעל הש"ס', הגיעו לנתניה רבים מגדולי הדור. בין היתר היו שם כ"ק מרן אדמו"ר מערלוי זצ"ל, הרבי ה'פני מנחם' מגור, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא, הגאון רבי ניסים קרליץ ועוד מגדולי הדור.
במשך מספר שעות ישבו גדולי הדור יחד ודנו בניהול של מפעל הש"ס, כמה דפים תכלול כל תוכנית, אם ילמדו עם תוס' או בלי תוס', מה ההספקים שצריכים לצפות מאברכים השוקדים על תלמודם ועוד.
הרבי זצ"ל ניהל את האסיפה וירד לפרטי פרטים, כמו מנהל ותיק ורגיל, עם קביעת לוחות זמנים ויעדים, גובה המלגות ועוד ועוד.
גדולי ישראל מאוד התרשמו מהיהודי הזה שיושב ככה בכזאת חיוניות ויורד לפרטי פרטים, אבל אבא היה אומר, שחבל מאוד שהם לא נשארו אחר כך להתפלל איתו מעריב, או אז הם היו רואים איך היהודי הזה, שלפני שניה ישב כמו מנהל וחישב חשבונות של הספקים ותמלוגים, מיד לאחר מכן הוא ניגש להתפלל מעריב, ובמשך ארבעים דקות הוא התפלל בהתלהבות כזאת, שאי אפשר היה לעמוד בפניה… הוא ממש פשט צורה אחת ובתוך שניה לבש צורה אחרת.
אני זוכר שבתור בחור, היינו באים להתפלל עם הרבי גם בשבתות. התפילה היתה נמשכת שעות, כי הוא היה מתפלל בלהב אש קודש, בוכה, מתחנן, מתייפח, חוזר על המילים שוב ושוב. היה מה לראות! לא פעם היינו עומדים סביבו עד השעה שלוש אחר הצהרים, ורק אז היינו הולכים הביתה לאכול, וזה לא היה קשה או מעייף. אדרבה, נהנינו מכל רגע, כי המחזה שלו כשהוא היה מתפלל זה דבר שאי אפשר לתאר, רק מי שהיה וראה יוכל להבין על מה אני מדבר.
אגב, הרבי עודד מאוד את המבוגרים ואת כל מי שרצה, להתפלל במניינים מקבילים. לא רק שהוא לא ציפה מכולם להתפלל יחד איתו, אלא שהוא ייסד אפילו בית כנסת מיוחד לציבור, כינו אותו 'בית הכנסת של הבעלי בתים', בגלל שרוב האברכים כן התפללו עם הרבי, אבל בפועל היו גם אברכים חשובים שהתפללו שם, חלק בקביעות וחלק מפעם לפעם, כולל אבי מורי שהיה ראש הישיבה, ולפעמים הוא היה מתפלל שם. כמו כן הרבי היה מוסר דרשה מיוחדת מדי שבת מברכין, והוא בחר למסור את הדרשה הזאת דווקא בבית הכנסת הזה, כדי לכבד את היהודים המבוגרים יותר שהתפללו ברובם שם.
'חופשה' במירון
כך גם הגאונות שלו היתה לשם דבר, וגם בעניין זה יש באמתחתי סיפור נפלא ששמעתי מאבי מורי זצ"ל:
הרבי היה עובד מאוד מאוד קשה. הוא לא היה נח בכלל, וזמנו היה מתחלק בין לימוד התורה ביגיעה עצומה, הרבצת תורה, כתיבת תשובות ומסירת שיעורים, עסקנות ציבורית ובניית מוסדות וכדו', וכאמור עבודת התפילה המופלאה שלו.
מדי פעם היו נכנסים אליו חשובי הקהל ומנסים לשכנע אותו שייצא לחופש קצרה, בצפון או בחו"ל, קצת להחליף אווירה כדי להתאושש מעט ולהמשיך בעבודת הקודש ביתר שאת.
כמעט בכל המקרים דחה הרבי את ההצעה בשתי ידיים. פעם אחת, אחרי שנכנסה אליו כזאת משלחת של חשובי הקהל והוא סירב להצעה, אמר הרבי לאבי מורי: "מה הם רוצים ממני? הרי להתפלל אצטרך גם ב'דאטשה', בחופש. גם ללמוד תורה אצטרך. אז מה אני מרוויח מהחופש הזה? שאם יבוא יהודי מסכן שמתמודד עם קושי גדול, וידפוק על דלת ביתי כדי לזכות באוזן קשבת ובלב שומע, יגידו לו שאי אפשר כי הרבי נסע לחופש… מותר לעשות דבר כזה?".
פעם אחת, כשהוא היה מותש באופן מיוחד הצליחו לשכנע אותו, והרבי הסכים לנסוע לנופש במירון. למחרת היום, כשאבי מורי שב מהישיבה אחרי שמסר שם שיעור, דפקו על דלת ביתנו ואמרו שהרבי מבקש שישאלו את 'ר' אלה' – כך הוא היה מכנה את אבי – אם הוא יכול לבוא למירון. אבא מיד הבין מה הרבי רוצה ממנו, סביר להניח שהוא בדיוק התחיל להכין 'תשובה' חדשה בהלכה והוא רוצה שאבי ינסח אותה, כדרכו בקודש. הוא מיד ארז כמה דברים ויצא למירון.
אבא סיפר לי, שכשהוא הגיע למירון הוא היה המום. הרבי המתין לו עם תשובה הלכתית סבוכה שהוא חשב עליה במירון ועכשיו רצה לכתוב אותה. הוא הכתיב לאבא את התשובה תוך שהוא מצטט לשונות של ספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, וכל זה בעל פה, כי הרי הספרים שלו נשארו בנתניה, ולמרות שהוא לקח עמו כמה ספרים למירון, זה לא הספיק כדי לכתוב כאלו תשובות הלכתיות סבוכות. את הכל הוא זכר בעל פה.
רבה של מירון זצ"ל היה מספר, שבאותם ימים שהרבי היה במירון, היו דופקים על דלת ביתו בתדירות גבוהה לשאול אם יש לו ספר פלוני, כי הרבי מחפש את הספר הזה, חלק מהספרים אכן השאיל הרבי מהרב של מירון, אבל את הרוב הוא זכר בעל פה מתוך ספרי שו"ת נדירים וכדו'.
אבא חשב בינו ובין עצמו, שזה הרי לא חופש, הרבי נסע למירון כדי לנוח, ובמקום זאת הוא ממשיך להכין כאלו תשובות הלכתיות שמצריכות ממנו מאמץ וריכוז רב.
הרבי מיד תפס את מחשבתו של אבא ואמר לו: "אני נמצא כאן במירון, בא יהודי ושואל אותי שאלה, מה אני אמור לומר? שאני בחופש? עכשיו אין תורה חלילה וחס? מה זה משנה איפה נמצאים, תשובות בהלכה צריך לענות בכל מקום ובכל זמן".
ואכן, בספר 'דברי יציב' מופיעות חמש תשובות שנכתבו במירון באותה ה'חופשה'…