הרב בנימין גולד
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם" (במדבר י"ג, ל')
בחכמה נפלאה פעל כלב בדברו אל עם ישראל להשקיטם מרוגזם על משה בפרשת המרגלים, רש"י מפרש שכלב כדי להשתיק את העם הערים עליהם, התחיל צווח ואומר 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?' בני ישראל חשבו שבא לספר בגנותו של משה, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים שתקו כולם לשמוע גנותו, ואז ניצל את רצונם לשמוע והתחיל מדבר בשבחו אמר 'והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו', והמשיך לומר את דבריו 'ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'.
אך בהתבוננות בדברים רואים כאן עצה נפלאה מאד לשכך את מידת הכעס וההקפדה, שהנה ראיתי בספר אוצרות התורה שהביא להקשות, שהרי מיד לאחר שהתחיל לומר את דבריו, חזרו העם והתחילו רוגנים וכועסים 'וילונו על משה ואהרון' 'ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים', אז מה הרויח כלב במה שהשתיקם לדקות ספור והצליח להשחיל להם כמה מילים, אם בסופן זה לא עזר במאומה?
אכן, הרבה הועיל כלב באותו הרגע בו הפסיקם והשתיקם, הוא הפסיק את כעסם ורוגזם שלא יהיו בנשימה אחת, ובזה צינן את רתיחתם שלא תהיה בוערת ובשעת כעס גם שהייה של רגע ערכה רב ועצום.
מפורסם על הנהגתו של מרן רבי ישראל מסלאנט זצוק"ל, שהיה בורח מכל ריח של קפידא וכעס, וכשהיה נצרך להראות כעס כדי להחזיר אנשים מדרכם הרעה, היה מסובב פניו אל הקיר, ולוחש 'זה רק כעס פנים ולא כעס הלב' ולו רק כדי שלא יכנס בו ולא חשש קל של כעס אמיתי.
גם כשאדם כועס, כדאי לו, לחכות ולהמתין ולו רגע אחד, ואז כבר מובטח שרמת כעסו תרד, כל מהות הכעס היא ההתפרצות וחוסר השליטה שלכן נחשב הכועס כעובד עבודה זרה, בכל שלא שולט על עצמו באותו רגע ומסיר מעצמו עול מלכות שמים, ולכן ההמתנה הרגעית היא התרופה להתפרצות הכעס עד להעלמותו המוחלטת.
סיפור נפלא מובא בספר אמונה שלמה על גודל המעלה של הבולם פיו בשעת כעס, כמה רב שכרו! וכך מובא שם: את הסיפור הזה שהתרחש ממש לאחרונה או לייתר דיוק י"א חשון קיבלתי רשות לפרסם מבעלי המעשה, בתקווה שייתן חיזוק באמונה ולזיכוי הרבים, זה סיפור על משפחה ברוכת ילדים בעיר חרדית, אם המשפחה הגיעה לאחת מרשתות המזון שלא נזכיר את שמה, וקנתה לפי צרכיה של המשפחה, מילאה עגלה והגיעה לחשבון, כאן חיכתה לה הפתעה לא נעימה בכלל, הקופאית פונה לאשה אם המשפחה ואומרת ללא כל התראה מוקדמת: 'את הגנבת יש לכל הקופאיות תמונה שלך ושל הבת' ומיד שלפה הקופאית את התמונות לעיניה המבועתות של האשה שכל מכריה יעידו עליה כאשת חסד גדולה כבעלת יראת שמים וכו'.
האשה לא הבינה על מה מדובר בכלל, ואז פונה אליה הקופאית שוב, 'לפני שבוע את קנית פה ולקחת עם הבת שלך דברים שהיו מונחים כאן על הדלפק שלא היו שלך, הם היו שלי, והנחתי אותם כאן בשבילי, וכשהם נעלמו פניתי אל קצין הביטחון והוא בדק במצלמות וראה שאת והבת שלך לקחתם את הדברים, והוא הפיץ אצל כולנו את התמונה שלך ושל הבת, וביקש להודיע לו כשתבואי שוב על מנת לעצור אותך ולהתלונן עלייך למשטרה'… האשה ההמומה הבינה מיד במה מדובר, ובאותו רגע התמלאה בכעס נוראי על הקופאית שחרצה את דינה לעין כל… אולם היא החליטה שהיא מתגברת על עצמה ותענה בנחת וברוגע כדי לא לבייש את הקופאית.
לאחר כמה שניות היא הצליחה להרגע פנתה אל הקופאית ואמרה לה: איך את מדברת כך הרי למחרת כבר החזרתי את כל המוצרים שנלקחו בטעות, כי כשהגעתי לחשבון היו לי הרבה דברים ואז התקשרתי לביתי שהיתה בבית שתבוא לעזור לי, והיא לא ידעה מה שלי ומה לא, והעמיסה את כל מה שהיה מונח על הדלפק בשקיות, ובבית כשראיתי שיש דברים שאינם שלי שלחתי מיד להחזיר, ואפילו ביקשתי מאחראית המשמרת שתשים לב כי אני לא יודעת של מי זה, ובכלל איך את מניחה דברים שלך בדלפק שבו מניחים לקוחות אחרים את המוצרים לעשיית החשבון, תראי מה את גורמת… וכאן כבר לא יכלה לעצור מרגשותיה, וזרם דמעות בלתי נשלט פרץ מעיניה כשהיא חושבת על הביזיונות: 'שהתמונה שלי ועוד של הבת שלי שגם כך כבר מבוגרת לגיל ועוד לא התחתנה וזה מה שחסר לבת שלי שהיא ממש צדיקה ולפרסם תמונה שלה כגנבת' ה' ישמור!
האשה ניגשה אל אחראית המשמרת כולה נסערת למזלה זו היתה אותה אחת שקיבלה את המוצרים ולא הבינה על מה הדמעות וסערת הרגשות, רק כשהבינה אחראית המשמרת את המקרה ניגשה לקופאית ואישרה שכבר באותו היום כל המוצרים חזרו וזה בשל הטעות של הקופאית עצמה שבזמן העבודה החליטה לעשות קניות, והוסיפה חטא על פשע שהניחה את הכל בדלפק הלקוחות, וכל אחד יכול להינזק בצורה כזו כמו האשה המסכנה שכבר הפיצו את תמונתה ותמונת בתה בין העובדים והקופאיות כגנבת.
האשה חזרה לביתה כשדמעות עדיין יורדות מעיניה, הבת מבינה שדבר מה קרה לאמה והיא בלא לדעת על מה ולמה, מנסה להרגיע את אמה, 'את הרי יודעת שיש הרבה נסיונות בחיי,ם עברנו כל כך הרבה, מה את דואגת, יש אבא בשמים שהוא עוזר ותומך ולא עוזב אף אחד', והאם מתחילה לספר אודות הקניה והחשדות התמונות והקופאיות, והבת שאינה מאמינה שהיא נושא השיחה מגיבה בתדהמה 'אבל החזרנו עוד באותו יום את הדברים, מה גם שלא אנחנו אשמים לא הייתי אמורה לחשוב שאני אורזת דברים שאינם שלי', היא מרגישה שהיא צריכה לפעול מהר ויש לה אפשרות אפילו לתבוע את הקופאית הזו אבל היא חוזרת לעצמה ומביטה באם בעוצמה רוחנית שרק בת ישראל מחונכת יכולה לעמוד בה 'אמא, היא אומרת, היום י"א בחשון יום פטירתה של רחל אמנו ששמרה על שתיקה וזכתה לשבטים כיוסף ובנימין, אני מעדיפה ללכת בדרכה ולשתוק וה' יהיה בעזרנו, אני אגש לחנות שם אדבר עם הקופאית ואסביר לה את כל הענין.
היא ניגשה לקופאית וכנראה שהקופאית עוד לא הפנימה שהיתה פה טעות, 'זו את' היא שואלת בציניות 'כולם פה כבר מכירים אותך', הבת שרצתה לקבור את עצמה במקום שתקה…! היא ידעה שהיא בנסיון קשה יש לה יכולת לענות ואף לתבוע את אותה קופאית שמזיקה לשמה הטוב, אך היא בכאב עצום נשכה את שפתיה והסבירה לה באיפוק ובנועם את הטעות של הקופאית הגם שכבר הסבירו לה וגם הנהלת החנות כבר ביקשה את סליחתה וסליחת אמה, וכמובן הסירו את התמונות, היא הבינה שלקופאית יש בעיה מסוימת ולא ידעה מהי, לאחר שהסבירה לה הכל והקופאית הבינה היטב כמה טעתה וכמה מצבה עכשיו לא טוב, היא ביקשה את סליחתה, אך תוך כדי ההסבר והדמעות אמרה הבת 'תדעי לך שאני יודעת כמה שאני צודקת, ואני היום כבר לא צעירה ועוד לא התחתנתי ואם אני צודקת אתחתן עוד השנה בעזרת ה"', כאן נשברה כבר גם הקופאית והיא פתחה את סגור ליבה, היא נשואה שנים רבות ועדיין לא זכתה לפרי בטן אין לה ילדים, הבת שמעה והתרגשה מאוד ואמרה שהיא סולחת בלב שלם ואף הבטיחה לה שתתפלל עליה ולא רק זה אלא הלכה לקנות שוקולד משובח וכמובן שילמה ונתנה לקופאית במתנה על מנת להמחיש את מחילתה הן נפרדו בחיבה ואחווה כאילו מאומה לא קרה.
הבלתי יאומן קרה ושבוע לאחר מכן הבת התארסה בשעה טובה! רגע אחד של הבלגה על כעס! שכרו הרבה מאד, גם בהורדת הכעס ותוצאותיו, וגם בשכר עצום מן השמים.