רגיל אני לספר שפעם עליתי למעונו של דודי מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ זצוק"ל, ביום בו היו אמורים להתכנס בבית מדרשו בני קהילה מסויימת לכינוס חיזוק, בעקבות מספר צרות שאירעו בקהילתם באותה תקופה.
קודם האסיפה הגיע יהודי לייעץ לרבי ניסים על מה ראוי שיחזק את הנאספים. התפעלתי אז מענוותנותו הגדולה כיצד הקשיב למייעץ בשוויון נפש ובחיוך פשטני, כאילו הדבר מקובל ומתבקש מאליו. אחרי שהלה עזב את הבית, התעניינתי אצל רבי ניסים על מה הוא אכן מתכונן לדבר? או יותר נכון באיזה תחום סבור רבינו שיש לחזק את הכלל?
השיב לי רבי ניסים בפשטות אופיינית: "וכי צריך אני לומר במה להתחזק?! הלוא חז"ל נתנו לנו הוראות ברורות – 'מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים', והלוא תורה בלא תפילה אינה שווה כלום! ממילא יש לנו שלושה דברים שראוי להתחזק בהם: תורה, תפילה וגמילות חסדים. מה יש לי להוסיף על דבריהם".
דבריו החדים הדהדו באוזני זמן רב: "תורה בלא תפילה אינה שווה כלום!"
אולם דבר נוסף למדתי מדבריו, את המסקנא היוצאת מדברי חז"ל מפשוטם וממשמעם, שכאשר יש צורך בחיזוק יש לחזק את ענין התפילה, שהוא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם נוטים לזלזל בהם. התפילה היא מהדברים הנצרכים חיזוק בכל עת, ומן הראוי להרחיב את הדיבור אודותיה.
בפרשה שלנו אנו נוכחים עד היכן כוחה הרם והעצום של התפילה, עד כמה האמינו והחזיקו אבות העולם באומנות התפילה, וראו בה כמפלט יחיד שמסוגלת להושיע בכל מצב ונסיון שעמדו בו, גם במקריהם הקשים ביותר.
הנה על הפסוק "ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו", מביא רש"י את דברי חז"ל (יבמות סד, א): "ויעתר לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן רשע לתפילת צדיק בן צדיק, לפיכך לו ולא לה".
הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל, ראש ישיבת 'בית הלל', הקשה על דברי חז"ל הללו קושיא עצומה. הגם נכון שיצחק היה צדיק בן צדיק ורבקה היתה צדקת בת רשעים ועובדי כוכבים, אך לכאורה היה מקום לומר שזכויותיו של צדיק בן רשע דוקא גדולות יותר משל צדיק בן צדיק.
הרי הסברא נותנת לומר, שמי שגדל בביתו של צדיק והתחנך על ידו לאמונה ומעשים טובים קל לו יותר להמשיך במסורת אבותיו, ולעומתו צדיק בן רשע רכש את כל מעלותיו הגדולות בעמל רב בכוחות עצמו, וכל מעלה שנוספת בו היא גבורה בפני עצמה. כך גם אומרים חז"ל (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. מדוע אם כן נאמר שדווקא מעלת צדיק בן צדיק היא זו שגרמה לתפילותיו להתקבל?
רש"י עצמו מפרש בתחילת הפרשה הטעם מדוע נזכר כאן יחוסה של רבקה שהיתה בת בתואל הארמי מפדן ארם ואחות לבן הארמי: "להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם". הרי ששבח גדול ומיוחד היה ברבקה שלמרות היותה בת רשעים לא למדה מהם.
בכדי לסבר את האוזן, לדעת עד להיכן העפילה רבקה במעשיה ובגדולת נפשה, יש לציין את שסיפר הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', כי בעת שלמד ב'קלם' נשא פעם ה'סבא' מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל שיחה מוסרית אודות מעשי החסד של רבקה אמנו, הנלמדים מפסוקי התורה ומדברי חז"ל. השיחה התארכה למעלה משש שעות ברציפות(!) הנרות כבר נכבו מזמן, והתלמידים לא שמו לב לכך, הם נותרו רתוקים וקשובים לשיחה…
כנראה שיש הרבה מה ללמוד מרבקה תכונותיה ומעלותיה, אלא שצריכים להיות ברי דרגה כמו ה'סבא מקלם' כדי לאבחן צפונות אלו…
רבקה הרי נטשה בגבורה את הרגלי החיים בבית אביה, מאסה בגילולים ובשאר מיני עבודה זרה שהיה לחם חוקם, קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות, והשלימה את מקומה של שרה אמנו במעלותיה הגדולות. כך פירש רש"י בפסוק "ויביאה האהלה שרה אמו" (כד, סז): "ונעשית דוגמת שרה אמנו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו".
מדוע איפוא זכויותיה שלה פחותות משלו? הרי מי שהתחנך בסביבה כה רעה ומרושעת ונעשה כה מושלם בצדקותו הדעת נוטה לומר שהוא עדיף?
הסבר נפלא ליישב נקודה זו, אמר רבי מרדכי מן, ונרחיב מעט את דבריו:
הנה כאשר עומדים בשדה שני ציידים ותיקים ומומחים אשר לשניהם נשק אחיד, נסיון שווה ויכולת זהה בתחום הצייד, ומנסים לצוד בקשתם צבי שנקרה בדרכם. אלא שהראשון עומד במרחק חמישים מטר ממיקומו של הצבי, ואילו השני עומד במרחק מאה מטר ממנו, הרי למרות ששניהם ישגרו את הטיל באותו רגע, אין ספק שהחץ של הצייד העומד קרוב יותר יגיע ראשון אל מטרתו, גם אם הנשק של השני יהיה משוכלל או מוצלח יותר. וזאת לא מפני מומחיותו או עדיפותו של הראשון על פני השני, אלא אך ורק משום שהמיקום שלו קרוב ונגיש יותר אל היעד, וגורמת לו להיות סמוך יותר.
כך גם היתה תפילתו של יצחק ביחס לתפילתה של רבקה. אינו דומה תפילת צדיק בן רשע לתפילת צדיק בן צדיק לא מפני האיכות שלו על שלה, שהרי אדרבה יש לה מעלות וזכויות שאין לו. אלא ההבדל המהותי ביניהם הוא במקום עומדם, הוא עומד קרוב יותר אל ה' בזכות אבותיו, והיא רחוקה יותר. שתי התפילות יבואו בסוף ליעדן, אך זה מוקדם יותר וזה מאוחר יותר.
זה הוא כוונת הדברים שהביא רש"י מחז"ל: "ויעתר לו ה' – לו ולא לה", תפילתו שלו הגיעה ראשונה ליעדה ונענה, ולא היה צורך להמתין עד שיקובל תפילתה, כי הוא עמד מלכתחילה קרוב יותר ממנה.
והדברים ערבים ומתוקים!
תשובה נוספת נפלאה ביותר, כתב הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', בספרו 'מכתב מאליהו' (חלק ג עמוד 124) בשם ה'סבא מקלם' זצ"ל:
הנה חז"ל אומרים (יומא כט, א): "קשה עתיקא מחדתא". מדוע? משום שכאשר האדם מתחיל ללמוד ולעסוק בענין חדש – ב'חדתא', הוא יודע שאינו מכיר את הדבר ולכן הוא מעמיק להבין כל פרט ופרט, ובדרך זו הוא מצליח לבסוף להבינו על בוריו. אך דבר שהוא 'בגדר עתיקא' אצל האדם הוא מסתמך על ידיעתו המוקדמת ונדמה לו שהוא מכיר כבר את כל הפרטים ומתעצל להוסיף ולהעמיק עוד, ובחלוף הזמן עומק הענין נשכח ממנו.
נמצא שמי שהוא מעמיק גם בדברים עתיקים הוא משובח יותר, שכן אינו מסתמך על ידיעתו והיכרותו המוקדמת עם הדבר, אלא בכל פעם ופעם ובכל ענין וענין שעוסק בו, הוא מוסיף חכמה טעם ודעת, והולך ומשתבח עם הזמן.
והנה אצל האבות הקדושים היתה מעלה מיוחדת שלמרות שאחזו בדרך אבותיהם, לא הסתפקו במורגלות שהורגלו בהם מילדותם, אלא כל אחד מהם התייגע בעצמו להעמיק חקר והבנה ולמצוא את דרך האמת בעצמו. לכן אומרים חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני) על הפסוק: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" (ויקרא כו, מב): "כדאי מעשה אחד מהם שיתלה העולם בגינו", משום שכל אחד ואחד עמל ומתייגע להשיג את מידת אבותיו בכוחות עצמו.
בכך הוא בא לישב את דברי רש"י שפירש שאין דומה תפילת צדיק בן רשע לתפילת צדיק בן צדיק:
צדיק בן רשע הוא אמנם יוצא מהתפעלות ממילות התפילה, אך זאת משום שהכל אצלו בגדר 'חדתא', אולם אינו בא לעולם למדרגת צדיק בן צדיק שהתפילה אצלו היא בגדר 'עתיקא' משום רגילותו בתפילה, ועליו להתייגע ולעמול בכל יום ויום מחדש להתפלל עם רעננות חדשה והתפעלות הנפש, להוסיף חקר, הבנה והנאה פנימית ומחודשת מהתפילה.
לכן תפילתו של צדיק בן צדיק יש לה מעלה גדולה, ומתקבלת יותר מתפילת צדיק בן רשע, משום שההנאה מהתפילה של צדיק בן רשע באה לו בלא עבודה ויגיעה, אלא רק משום שהיא 'חדתא' עבורו.
דוגמא לדבר, מספרים שכאשר הגיע ראש הממשלה הראשון לבית מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, בתקופה בה עמדה על הפרק גזירת גיוס בני הישיבות, ובחדר ההמתנה הוא ראה על השולחן סידור תפילה ודפדף בו מעט. מאוחר יותר הביע התפעלות בפני הנוכחים: "המילים של הסידור הם כל כך יפות".
האם יטעה מישהו להשתומם מהתפעלותו של אותו רשע? בודאי שלא! לא היתה זו התפעלות מתוך העמקה במילים הנשגבות של התפילה או מרוממותה, אלא אך ורק משום החידוש שהיה לו ממילות התפילה שלא הכירן עד עתה!
דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, היה רגיל להמליץ על משקל דברי חז"ל (ברכות ו, ב) שאמרו שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם, שיתכן לפרש הכוונה שהמתפלל עצמו זוכה לעמוד ברומו של עולם, כי על ידי התפילה הוא מתעלה ומתקרב להקדוש ברוך-הוא!
תיאור מפליא ומרטיט מובא בירושלמי (ברכות ט, א) בו אנו נוכחים עד כמה מתעצמת וגדילה הקרבה שלנו להקדוש ברוך-הוא בעת שאנו מתפללים לפניו:
"הקדוש ברוך-הוא נראה רחוק ואין קרוב ממנו, דאמר רב לוי מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועביו של רקיע חמש מאות שנה, וכן לכל רקיע ורקיע" –
"ראה כמה הוא גבוה מעולמו. ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקדוש ברוך-הוא מאזין את תפלתו כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה? שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן?!".
מבהיל הרעיון! כשחז"ל נותנים לנו תיאור אין בו חס וחלילה שום גוזמא, כך הם פני הדברים בדיוק. כשם שאדם כשרוצה לומר סוד לחבירו, הוא מקרב את אוזנו לתוך פיו, כך בכל תפילה ותפילה כשהאדם מתחיל לדבר בלחישה, הקדוש ברוך-הוא בכבודו ובעצמו כביכול יורד מגבהי מרומים להקריב אוזנו לתוך פינו, להקשיב את אשר אנו משיחים לפניו. דברים מרעישים!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')