העשן השחור שהיתמר בשמי ראדין, המם את תושביה. בתי העץ של העיירה, ידעו כולם, יכולים להיתפס בקלות בלהבות האכזריות, ולהפוך למאכולת אש. למזלם הגדול היתה העיירה מוקפת עירוב חצרות, והזריזים מבניהם מיהרו להציל מעט מזעיר מרכושם הדל.
מוקד השרפה היה באסם התבואה של אחד הערלים בעיר. הלה גייס את חבריו שהביאו איתם כלי קיבול בגדלים שונים. זה אוחז בחבית עץ קטנה ורעהו נושא על שכמו כד חרס רחב מידות, מי שברשותו היה דלי או שוקת להשקות את הבקר והצאן, מיהר להביאם עמו אל מוקד הדליקה.
יחדיו יצרו התושבים הנוכרים שרשרת אנושית שמטרתה היתה לאפשר שאיבת מים מהבאר הקרוב ביותר לאסם העולה בלהבות, והעברתם במהירות האפשרית אל מוקד השרפה. "חייבים להציל את העיר", הם אמרו זה לזה, "אחרת נישאר כולנו חסרי כל".
אבל המאמצים הגדולים לא נשאו פרי. עוד בטרם היה האסם למאכולת אש, כבר התפשטו הלהבות אל הבית הסמוך לו, וממנו אל הבית הבא. בחסות הרוח שנשבה בעוז באותה שבת אביבית, דילגה השרפה מבית לעץ ומעץ לאסם עד שהיתה העיירה כולה טובלת בלהב אש. כמאתיים מבתי העיירה שעד לפני רגע עמדו על תילם, הפכו באחת להררים נמוכי קומה של גחלים לוחשות.
כשהחלו הלהבות לשקוע, הבחינו תושבי העיר בדבר פלא. האש שכילתה באכזריות את בתיהם נעצרה באורח פלא בהגיעה לביתו של החפץ חיים הקדוש. יחד עם ביתו של החפץ חיים ניצלו גם בית הכנסת ובניין הישיבה שעמדו בסמוך, כמו גם יתר הבתים שניצבו מאחוריהם. בסך הכל נותרו בעיירה ראדין עשרים וששה בתים שעמדו על תילם, ובנוסף נותרו הישיבה ובית הכנסת.
נראה היה כאילו ביתו של החפץ חיים יחד עם הישיבה ובית הכנסת יצרו חומה בלתי עבירה לדליקה המשתוללת, ותשקע האש.
בסמוך לביתו של מרנא החפץ חיים נבנו מספר שנים קודם לכן שני בתים נוספים: האחד מהם שימש כביתו של בנו רבי ארייה לייב, והאחר שימש כביתה של בתו גיטל אשת רבי אהרן הכהן. בתו הנוספת של החפץ חיים, שרה, התגוררה יחד עם בעלה רבי צבי הירש לוינסון וילדיהם, בביתו של החפץ חיים עצמו. כמו כן שרד את השרפה גם בית אחותו של החפץ חיים שהיתה גרה בשכנות עמו, ובין שני הבתים הפריד רק קיר עץ.
עמדו יהודי העיירה בחצר ביתו של מרנא החפץ חיים, ופכרו ידיהם באין אונים. כל רכושם אשר רכשו בעמל וביגיעה במשך עשרות שנים עלה בלהבות. מתי מעט הצליחו להציל פריטים בודדים מבתיהם בזמן הקצר שעמד לרשותם כשהשרפה קיפצה במהירות בין בתי העיירה, אך גם אלו לא היה בהם כדי לכסות על החסר העצום שנוצר עת עלה רכושם בלהבות. כמה מיהודי העיירה אף סבלו מכוויות קשות לאחר שניסו להציל מעט מרכושם בעוד בתיהם עולים באש.
בני ביתו של החפץ חיים, יחד עם תושבי הבתים האחרים ששרדו את השרפה הגדולה, הוציאו מביתם כל דבר מאכל שנותר בהם, כדי להשביע את רעבונם של תושבי העיירה. עם צאת השבת יצאו כמה מתושבי העיירה אל העיירות השכנות כדי לאסוף מעט מזון ובגדים עבור יהודי ראדין. יהודי האזור אכן נחלצו לעזרתם והעניקו להם מנדבת לבם, אבל נדבות אלו הספיקו אך בקושי להשיב את נפשות הרעבים ולכסות את הילדים והחולים מפני צינת הלילה.
רבי אריה לייב הכהן, בנו של מרנא החפץ חיים, מיהר למשרד הדואר הקרוב ביותר, ושיגר טלגרמה לאביו החפץ חיים אשר שהה באותה שבת בעיירה אראני, אליה יצא כזכור כדי לפעול לטובת הפעלתו המחודשת של בית התמחוי שהעמיד מזון כשר לטובת החיילים היהודיים.
בבוקרו של יום ראשון יצא החפץ חיים לדרכו, וכעבור שעות אחדות עומדות היו רגליו על אדמת ראדין השרופה, בעוד תושבי העיירה כולם תולים בו עיניים עצובות, ומצפים לשמוע מפיו דברי ניחומים כמו גם תוכנית מעשית לשיקום העיירה.
המשך יבוא בעז"ה.