ויפח באפיו נשמת חיים ב' ז'
סיפורו של ילד. הייתי ילד קטן ונדחק לתוך הבית, יחד עם אבי שליט"א.
אהבתי לשמוע את שיחו של היהודי בעל הגוף הצנום הקדוש, עם הידיים הצנומות והעיניים המושפלות תמיד למטה לארץ.
במשך כל אותן פעמים רבות מאד שנדחקתי לשיעורים, הוא לא הוציא כמעט מילה אחת ממה שאינו שייך ללימוד עצמו. לגמרות ולתוספותים. הייתי אוהב לראות את ורידיו הכחלחלים שהיו מתנפחים בצווארו בשעת הלימוד ובמיוחד בשעת השיעול… לא היה זה שיעול של התקררות, אלא שיעול של יגיעה וטרחה בלימוד התורה.
הייתי מסתכל עליו הרבה, והדיבורים השקטים ללא קול. כמעט בלחש, שלא הבנתי מהם כלום, חיממו את נשמתי הילדותית, איני יודע מדוע הם חיממו, אבל זו המציאות.
לא אתבייש לספר, כי לא נותר במוחי כלום משיחו ושיגו, כי לא הבנתי מאומה מהם, נחקק בי רק המראה של הגוף הכפוף מעט האוהב לקרוא מעט, ולחשוב הרבה…
אבל שיחה אחת שלו עם נכדו, שמעתי היטב, והבנתי, ואבי הסביר לי מה הוא אמר. והדיבורים נחרטו בליבי.
היה זה באחד הבקרים לפני שעת נץ החמה, אבא הלך איתי דרך סמטאות שקטות בניברקיות באותן שעות, ועלה איתי במדרגות הבית.
לפני ותיקין
הבוקר ברחוב חזון איש 5 – מעונו של רב אהרן-לייב, התחיל מאוד מוקדם. לא יודע מתי הוא התעורר, אולי בחצות אולי אחר כך, אבל אחרי 'עלות השחר' לפני תפילת וותיקין, כבר ישבו תלמידים אברכים ללימוד בצוותא עד שעת התפילה.
בסיום השיעור הוא הקפיד לומר את 'ברכות השחר' בקול כדי שיענו אמן. לאחר מכן הנחת תפילין, ויצא מחדרו מעוטר לכיוון תפילת שחרית בחדר הגדול הסמוך.
מידי יום, רגע לפני תחילת התפילה, התעטף לדקה אחת, לפעמים פחות מדקה, אולי רק חצי דקה, בארשת פנים רצינית נוספת, ניכר היה עליו כי הוא פועל כעת גדולות ונצורות.
הוא היה עומד כפוף ומשלשל מטבעות לקופות הצדקה שהיו בבית: עשר אגורות ועוד עשר אגורות (המטבע שהיה שווה פרוטה) ברוב המקרים היה גם ממלמל משהו, אבל ברבות הימים הפסיק למלמל, והיה מהרהר ומשלשל. פניו הפיקו אור מיוחד.
דממה הייתה לידו.
בדרך כלל היה מכניס מטבעות זעירות לכל הקופות שהיו על השולחן. מי שהיה בבית פחד להתקרב, לא נותר לו אלא לצבוט את עצמו ביראת הכבוד ולשאול את עצמו ביראת כבוד ולשאול את מחשבתו: האם נותן מספר קצוב של מטבעות? מדוע לא מטבע אחת גדולה? אבל היה פשוט גם לילד הקטן ביותר. כי ליד הרב שטיינמן לא שואלים שאלות, מביטים בשתיקה וממשיכים. מה שראית הרווחת. בסיום נתינת הצדקה המשיך בפסיעותיו ונעמד לתחילת תפילת שחרית.
אחרי התפילה
בוקר אחד ואני לא יכול לשכוח.
התפילה הסתיימה, ואחר כך ליווינו אותו לחדר שלו. ואז הנכד שאל בהססנות וקול רועד קמעה: "לגבי הפרוטות שסבא נותן לפני התפילה – – -".
רב אהרן-לייב בענוותנותו, חשב רגע אחד ואז פתח ואמר לו: "אני נותן צדקה ואומר שיהיה לזכות כל אלו שנהרגו על ידי הרשעים (ימ"ש), לאבי, לאמי, לאחי, לאחותי לרבי שמחה זליג, ולמחבר ספר 'תורת הארץ' (חבר שלמד אתו בישיבה והתכתבו בלימוד: רבי יהודה משבוים הי"ד) ולכל אלו שנפטרו ועדיין לא עברו י"ב חודש מפטירתם. וליהודי פלוני בן פלוני שהוא כבר שוכן עפר זמן רב (לא נקב בשמו).
הנכד ששמע את מה ששמע, היה מבולבל מרוב התרגשות. וזרק שאלה מפיו: "עשר אגורות לשש מיליון איש שנהרגו על ידי הרשעים, עשר אגורות לשישה מיליון נשמות, וכי זה לא סכום 'חסר משמעות'?!"
חשתם פעם כיצד נוטלים את הקדושה בידיים ואוחזים בה. זה מה שהיה אז. כאשר הרב שטינמן הסתכל עלינו, על כל השלושה שהיו בחדר. גדול הדור כאילו התמתח בבת אחת ופניו התחדדו, הביט עליו בפליאה, מה לא מובן לך:
"נכון שעשר אגורות לא מתחלקות לשש מיליון. אבל מצווה! מצוות צדקה, מצווה יכולה להתחלק למיליונים, ועוד יישאר עודף…! ושוב שתק ועצבות קלה נמרחה על פנין ואמר:
"והנשמות, אוי, הן רעבות לכל פרוטה, איזו תשוקה, מסכנים, הרי אין להם אפשרויות".
הסבא קדישא לא הניח לנכדו, אלא המשיך וסיפר:
היה צדיק גדול (לא נקב בשמו, אבל הכוונה ל'ישמח משה' זצ"ל) שנסע בשליחות להתפלל על קברו של הינועם אלימלך' זצ"ל. אביו אמר לו כי כאשר מגיע לקברו של ה'נועם אלימלך', שיידע, כי לא בכל עת הנשמות נמצאות בקבר, ולכן, כאשר יגיע, יתן פרוטה לעילוי הנשמה שתלך להודיע לנשמת ה'נועם אלימלך' שבאו להתפלל על קברו.
הצדיק עשה כך, ואמר אחר כך, כי ראה אלפים ורבבות נשמות הרצות בכל כוחם להשיג להיות הראשון לומר לרבי אלימלך, ובכך לזכות במטבע זו. כאן, החלו דמעות פורצות מעניו של רב אהרן-ליב:
"הם רעבים לפרוטה נוספת. לכל מצוה נוספת, הנשמות לאחר פטירתם יודעים מהו ערך מצוה. שם הם כבר כמו 'שנורר', כמה מסכן אדם שזקוק להרבה 'שנור אחרי פטירתו – אמר הסבא לנכד, בדמעות, כמי שצופה עם הרבי ה'ישמח משה׳ על הנשמות המתרוצצות בכל כוחם לתפוס מצוה נוספת שתעטוף אותם.
גם ילד קטן כמותי, זוכר את אותו בוקר, שילווה אותי, עד שגם אני אגיע למקום הנשמות הרעבות… למצוה נוספת לעילוי נשמתם….
הערה:
רשימה. בחודש תמוז תשס"ט. סבא החל להוסיף פרוטות בודדות וכה אמר לי. בזמן האחרון אני נותן צדקה לדודי זקני (אלטער פעטער) ר' משה אהרן בן ר' שלמה חיים ז"ל אח של סבתא שלי נפטר בשנת תרס"ג, הוא היה 'מורה הוראה' ארבעים שנה, ונפטר ללא ילדים. כזה חסד ממש מחיה אותם! וכן לדודי רבי אשר חיים ב"ר משה אליהו ז"ל היה תלמיד חכם יקר, אח של אמי. שגידל אותי. בקיץ היו שולחים אותי כילד לביתו בעיירת קמניץ, כמו שהיום נקרא 'נופש', והתחזקתי בבריאותי, וגם לו לא היו ילדים. רק כשאדם חי הוא יכול לעשות, אבל אלה שכבר נפטרו מסכנים אינם יכולים לעשות כלום, לכן התחלתי מהשבוע לתת צדקה גם עבורם לקופת העיר. הם כמו רעבים שלא יכולים להשיג אוכל בכוחות עצמם, חסד שאין לתאר" – אמר.
נשמה נוספת אחת
אבל מי היא אותה נשמה עלומה שעליה אמר רב אהרן-ליב: "וליהודי פלוני בן פלוני שהוא כבר שוכן עפר זמן רב". (לא נקב בשמו) כך אמר מפורש. ההסתרה גרמה לסקרנות רבה.
בהזדמנות אמר לנכד:
"לפני הרבה שנים היה אחד שאמר שקרים בשמי, והייתה לי תרעומת גדולה עליו, אבל אחר כך חשבתי לעצמי 'מה ייצא לי מזה שלא אמחל לו', גם דנתי אותו לכף זכות, שהוא לא שיקר בשמי במזיד, אלא כיון שהיה רגזן בטבעו, ממילא לא שמע טוב, כי אדם בכעס בטוח שהוא צודק, ואיננו מדקדק ולא שם לבו למה שאחרים אומרים לו, והרי מצינו בגמרא שבועות דף כ"יו "מר מישתבע דהכי אמר רב ומר מישתבע דהכי אמר רב" ואלו היו גדולי ארץ ללא שום כעס חלילה, אבל עם זאת קרה שכל אחד מהם היה בטוח שכך שמע. אני מוחל לו במחילה גמורה, שינוח בשלום על משכבו! כי באמת מה יש לבן אדם מכך שאינו מוחל לשני, וכי על ידי שהשני יסבול וייענש בקבר יועיל לו הדבר?! ואז לפתע מלמל ואמר "ואני מוסיף פרוטה עבורו לצדקה בבוקר לפני התפילה כל יום, הוא שוכן עפר כבר שנים רבות". ואז הבינו שזה אותו פלוני שלא נקב בשמו.
עד כמה אפשר ללמוד מדקה אחת, לפני התפילה, בסדר יומו של איש גדול.
(מתוך חכימא דיהודאי)