סיפר חמי רבי יצחק אלחנן גיברלטר זצ״ל: אחרי פטירת רבי חנא גורביץ, לומדי בית המדרש בית המוסר בקובנה החלו לחפש ממלא מקום, שימסור שיעור במקומו. לשם כך, הזמינו תלמידי חכמים למסור שיעור לדוגמא, אולם רבים לא עמדו בכך, משום שבשיעור ישבו עשרות תלמידי חכמים שהיו אריות בתורה, ואלו היו מפריכים את דבריו.
לבסוף, החל למסור את השיעור הלמדני הגאון רבי יחזקאל ברנשטיין, בעל ה'דברי יחזקאל', שכינויו, ״רבי יחזקאל טרסטינר״ דבק בו על שם עיירתו. הוא היה תלמיד חכם עצום, וגאונותו מפורסמת בעולם התורה. הוא הצליח למלא את מקומו של הגאון רבי חנא גורביץ והמשיך בתפקיד זה עד פרוץ המלחמה. יום השנה לפטירתו חל בט' בחשוון.
שיעורו נמסר מידי יום לפני תפילת מעריב. בשבתות – לפני מנחה, ובחורף – אף בלילות שבת. במשך כשעתיים וחצי ישבו כחמישים תלמידי חכמים על ספסלים מסביב השולחנות. מי שלא מצא מקום פנוי, ישב על ספסלי התפילה עם סטנדר. לכל אחד מן הלומדים הייתה גמרא ביד. אולם השולחן עדיין היה ריק. הגאון היה מקשה קושיה, בה פתח את שיעורו, ומייד התחיל ה״ריתחא דאורייתא״. כל אחד רץ לארון הספרים: האחד פתח רמב״ם, השני – רשב״א, אף רמב״ן, ירושלמי וספרים נוספים הוצאו מהארון – הכל כדי להביא ראיות לסברתם. העומד מן הצד שמע רק צעקות. זה מקשה וזה מתרץ, התירוץ עובר בין כולם וחוזר חלילה.
בשעת הוויכוח, היה הגאון רבי יחזקאל יושב ושותק. הוא איפשר לכל אחד להביע את דעתו, ותמיד הייתה בת צחוק מרחפת על פניו. כמו רב חובל המוביל את אונייתו בים הסוער, הוא שמע מכל אחד את דבריו, וכך ניווט את שיעורו המיוחד בים התורה העמוק. אבא היה אומר, כי אפילו תלמיד חכם גדול מוכרח היה להתכונן לשיעורו של הגאון רבי יחזקאל ברנשטיין. למעשה, שם הוא היה מכין את השיעור שימסור בישיבה.
הגאון היה יושב באמצע השולחן כדי שיוכל לשמוע את כולם. את אבא היה מושיב מולו, מן העבר השני של השולחן. באמצע רב-השיח של השיעור, בים הצעקות ובליל הקולות, היה מבקש הוא מאבא להשמיע את אשר בפיו על הקושיה העצומה. או אז היה אבא בגאונותו מתרץ בעומק רב. עם דבריו הנלהבים של אבא, החלו צעקות מכל הסובבים, כמו בשיעור בישיבה.
בעבר, כשפלוני היה אומר דעה שלא הסתברה באוזני אלמוני, היה הלה – מתוך אש התורה שבערה בו – מכנה את חברו בביטויים קשים, על שאין סברתו עולה נכון עם האמת הצרופה: ״אתה בור ועם הארץ״. כי איך ייתכן שפלוני יאמר סברא כזו, שלפי הבנתו של אלמוני היא עקומה כנגד כל מה שכתוב בתורה, זו פגיעה בתורה הקדושה!
לאחר שאבא שטח את דבריו, היה הגאון רבי יחזקאל שואל את אבא כיצד הגיע לתירוץ הזה, ובינתיים כל הלומדים צועקים ורותחים באש הלימוד הבוערת בהם. פעם אחת השתיק הגאון את כולם ואמר, שהגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור אמר את הפשט של אבא. כולם השתתקו, ואבא העלה בפניהם את חידושו במשך שיעור שלם. לאור דבריו, החל דו-שיח למדני בין הגאון לבין אבא. אבא בונה, הגאון סותר, והצעקות בין שניהם, ה״ריתחא דאורייתא״, מגיעים עד לב השמים.
הצעקות היו נשמעות עד הכניסה לבית המדרש. הנכנס לשם היה שואל את רעהו מי הם הצועקים ונענה, כי מדובר בגאון רבי יחזקאל וברבי שרגא פייבל. אבא, בשכלו הישר, היה מוביל את חידושו ומתווכח בלהט. כמה ענוותן היה אבא בחיי היום יום, מעולם לא נשמע קולו ברמה, אולם מששמע חידוש שלפי דעתו אינו נכון, היה מאבד את עשתונותיו, כל זאת משום שהתורה הקדושה הייתה הערך העליון והיקר ביותר בחייו.
את הכבוד הגדול שחלק אבא לגאון רבי יחזקאל, לא ניתן לתאר. הגאון אף הוא כיבד מאד את אבי. שמעתי שהגאון אמר על אבא, כי הוא מאיר את שכלו בתורה. רבי יחזקאל החזיק את אבא כחבר ללימוד, אולם אבא החזיק את עצמו כתלמיד חבר. בבחרותם הם למדו יחדיו בישיבת סלבודקה. מורי ורבי, הגאון רבי אפרים אשרי זצ״ל סיפר לי, שכאשר למד אצל הגאון רבי יחזקאל בישיבת ״אור ישראל״, לא פעם קרה, שרבי חצקל היה אומר במשך שיעור שלם את דבריו של אבא, כשהוא מציין כי זהו חידושו של הגאון רבי שרגא פייבל, אותו שמע בעת השיעור בבית המוסר. הרב אושרי אמר לי, שהוא זוכר לאחר שבעים שנה שיעור שלם במעילה בקונמות, שרבי חצקל אמר בשם אבא, והיה הרב אושרי משחזר לי את כל דבריו של רבי חצקל בשם אבא מילה במילה, וזאת לאחר שבעים שנה.
השיעור הלמדני ארך כשעתיים וחצי. בתום השיעור נעשו כולם אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה. לאחר מכן היה כל אחד מתיישב במקומו ונזהר שלא להפריע לזולתו, לא בלימוד ולא בתפילה. אף אחד לא חיפש את המזרח, לא העשיר ואף לא התלמיד חכם הגדול, אלא בכל מקום שיושבים ויש שם מנוחת הנפש – זהו המזרח.
סיפר לי הגאון הרב שמואל יעקב רוז, ששימש כרב ראשי במינכן לאחר המלחמה, שלפעמים היה מגיע לבית המוסר בקובנה לבקר את אחיו הגדול הרה״ג והצדיק רבי חיים רוז הי״ד, שהיה בין משתתפי השיעור הגאוני וממתפללי בית המוסר. כשהתקרב הרב רוז לבית המוסר, שמע קולות רמים. מששאל מיהו הצועק, השיבו לו כי כעת מתנהל משא ומתן בשיעור, ואלו קולותיהם של אבא ושל הגאון רבי יחזקאל. משנכנס פנימה, נוכח לראות כי המתרחש שם הפלא ופלא – גם בלהט הוויכוח, ניכר היה הכבוד הרב שהיו חולקים זה לזה. ״כל חיי מלווה אותי תמונה זו, של שיעור התורה הגאוני בבית המוסר״ – כך מסיים הרב שמואל יעקב רוז. (עד היום חרוטה בזכרוני דמותו של אחיו, רבי חיים צבי רוז, אשר היה תלמיד חכם עצום, מצדיקי בית המוסר. כפי הזכור לי, הוא היה תלמיד ישיבת סלבודקה. בהיותי ילד, הייתי נהנה להתבונן בתפילתו. הוא היה מלא יראת שמים, זהיר בכבוד האדם, והיווה דמות מיוחדת במינה. הוא נהרג בתאונה במחנה בגרמניה, הי״ד).
לאחר שהסתיים השיעור למדו מוסר במשך כחצי שעה. לימוד המוסר היה כפי שהורה הגאון רבי ישראל סלנטר – בקול גדול ובבכי . זכיתי לחזות בלימוד המוסר בבית המוסר הקובנאי: תלמידי חכמים עצומים, גדולי ישראל, עומדים ובודקים כל פינה בנפשם, כדי להגיע לתכלית השלמות! חשבתי אז, בתור ילד, שרק כך לומדים מוסר. כשזכיתי לעלות לארץ ולהיכנס ללמוד בישיבת חברון בירושלים והגיע זמן לימוד המוסר – למדתי כפי ששמעתי בילדותי, כדרך שלמדו מוסר בקובנה. תחילה חשבתי כי זהו הנוסח המקורי, סברתי שאין הבדל בין התפילה, שממשיכים להתפלל בנוסח ליטא המקורי, לבין נוסח לימוד המוסר מליטא. עד היום מזכירים לי חבריי את צורת לימוד המוסר שלי, שהייתי לומד בקול רם וכו'.
(יאיר נזרו)