תרמילו של מרנא החפץ חיים כבר היה ארוז וצרור עת השלים יום נוסף של עבודת ה', ופרש לשנת לילה קצרה. בני הבית הכירו היטב את הנוהל: אחת למספר שבועות או חודשים, מתארגן אביהם לנסיעה, ולמרות שהדבר היקר לו מכל הוא הזמן, סוגר החפץ חיים את ה'שולחן ערוך' עב הכרס שבו הוא משקיע את כל עתותיו, ופונה לצאת לדרך. בשנים מעט יותר מוקדמות היה החפץ חיים מרבה לנדוד בין הערים והעיירות. בכל מקום אליו היה מגיע, היה נושא דרשה ולאחריה היו ספריו מוצעים למכירה ליהודי העיירה. בתחילה היה זה רק ספרו החפץ חיים, ובהמשך הצטרפו אליו חיבורים נוספים אותם כתב בהתאם לצורך ולצו השעה.
כשהחלה הזקנה לתת את אותותיה ברבן של ישראל, וכשרבתה מלאכת מכירת הספרים, החל החפץ חיים למנות משולחים תלמידי חכמים שהחליפו אותו במלאכת הפצת הספרים. עם כל אחד מהמשולחים הללו ערך החפץ חיים חוזה כתוב ומפורט, בו נקבע כמה אחוזים מהמכירה ירוויחו הם, וכמה ישוב לידי המחבר לצורך כיסוי הוצאות הדפוס. כמו כן התנה אתם החפץ חיים שלא ייקחו בשום אופן מחיר גבוה מהמחיר שנקב לכל ספר וספר, גם אם הקונה הוא אדם אמיד שמבקש לתת להם בעין יפה וביד רחבה.
תנאי נוסף שהציב בפניהם החפץ חיים: בכל פעם כשהם באים לעיירה ומוצאים שדרשן אחר הקדים אותם, או מחבר ספרים שהגיע כדי להפיץ את ספריו, שלא יתמהמהו באותה עיירה, ומיד ישימו פעמיהם לעיירה הבאה, כדי שלא לפגוע בפרנסתו של האורח האחר.
אולם, על אף שאת מכירת והפצת ספריו העביר החפץ חיים לידי צוות המשולחים שבחר בקפידה, נדודיו בדרכים לא פסקו לחלוטין. פעמים רבות נוצר צורך ציבורי דחוף לתועלת הכלל, ובעיקר בעניינים של רוחניות והעמדת הדת על תילה. במקרים כאלו לא היסס החפץ חיים לסגור את ספריו היקרים לו מכל, וליטול בידיו את מקל הנדודים. במיוחד הרבה להתאמץ בכל כוחו לטובת אספקת מזון כשר עבור החיילים היהודיים שגויסו בעל כרחם לצבאו של הצר הרוסי, ואף חיבר עבורם במיוחד את ספרו 'מחנה ישראל' שגם נמכר לחיילים בהנחה מיוחדת.
הפעם היו פניו של החפץ חיים מועדות לעיר אראני המרוחקת כחמש פרסאות מראדין, ובה שכן מחנה צבאי גדול שבו היו מתרכזים רבבות מחיילי הצאר בימות הקיץ מדי שנה. הודות לפעילותו הנמרצת של החפץ חיים הוקם בעיר מטבח גדול וכשר, בו בישלו יהודי העיירה אוכל לטובת החיילים היהודיים שסרו אל בית התמחוי, וסעדו את לבם במזון כשר במקום להתגאל במאכלי הטריפה שהתבשלו במטבח הצבאי. לימים החלה הפעילות במקום לקרטע, ידם של העוסקים במלאכה התעייפה ועם צאת חג הפסח החל החפץ חיים להתארגן ליציאה לעבר המחנה כדי לקומם את הפעילות החיונית כל כך, ולדאוג שאף פעם לא יחסר מזון כשר לחיילים המתמודדים עם ניסיונות קשים ומרים במהלך השירות הצבאי שנכפה עליהם בעל כרחם.
בדרך כלל כשהיה החפץ חיים יוצא לדרך, נוהג היה להשכים קום כדרכו מדי יום, לעסוק בתורה עד שהאיר הבוקר, ולאחר שהתפלל שחרית וטעם דבר מה, היה יוצא לדרך בזריזות של עלם צעיר, כשהוא אינו מתעכב רגע בדרכו לבצע את המשימה שלשמה החליט לצאת לדרך.
אבל באותו יום חמישי אביבי, ימים מעטים אחרי חג הפסח של תרס"ג התמהמה החפץ חיים לצאת לדרך. בני ביתו אף הבחינו כי את הנהרה והחיוך ששכנו על פניו בכל עת, החליפה הפעם עננה של דאגה. החפץ חיים לא גילה את אוזנם מדוע נפלו פניו, וגם הם לא ההינו להטריד אותו בשאלות מסוג זה.
תמיהתם גברה שבעתיים ואף הפכה לדאגה של ממש כשראו את אביהם מכנס בחדרו כמה מידידיו ורעיו, ועורך בפניהם הטבת חלום. העובדה שהוא לא סעד פת שחרית ועינה את נפשו ממאכל ומשתה עד סמוך לרדת הערב, הוסיפה דאגה על דאגתם, כשלגודל חרדתם הם נוכחו לדעת שגם את תכניותיו לצאת לעיירה אראני החליט החפץ חיים לדחות עד סמוך לחשכה, מה שגרם להם להבין שבשורה לא טובה עשויה לפקוד אותם בקרוב, אם לא יסור מעליהם רוע הגזירה.