בספר "מאורי אור" (פרשת ראה) מובא מעשה שהיה:
אדם הועמד לדין באשמת רצח. המשפט התנהל במשך כמה חודשים. עדים העידו שראו את המעשה, היו הוכחות נוספות שקשרו את הנאשם למעשה הרצח, היה אפילו תיעוד של אחת ממצלמות האבטחה באזור שתיעדה את המעשה.
הגיע שלב הסיכומים וניתנה רשות הדיבור לסנגור.
קם הסנגור על רגליו, פנה אל שלושת השופטים ואמר להם: "אני יודע שאתם עומדים להאשים את מרשי ברצח, אני בטוח שגם כל הנוכחים בקהל יצדיקו את פסק הדין שלכם. מה הפלא? העדים נשמעו אמינים, יש תיעוד מצולם, המצלמה לא משקרת… ובכל זאת, אני רוצה להפנות אליכם שאלה ישירה, ואני מבקש מכם תשובה כנה ואמיתית: עוד מעט אבקש משמש בית המשפט לפתוח את הדלת הצדדית של אולם בית המשפט כדי לאפשר את כניסתו של אדם מסוים, וכשתביטו בנכנס יתברר לכם שהאדם הזה הוא לא אחר מאשר הנרצח עצמו! מה תאמרו על כך? האם גם אז תישארו בעמדתכם הנחרצת לגבי הנאשם ותנופפו בעדויותיהם של העדים ובתיעודי המצלמות, או שתואילו בטובכם לזכות אותו מכל אשמה?"
השופטים היו מופתעים מן הדברים, הם לא פיללו למפנה דרמטי שכזה שיהפוך את הקערה על פיה. השיבו לו: "אם 'בא הרוג ברגליו' – אין הוכחה גדולה מזו שהנאשם לא אשם, מסיבה פשוטה – שלא היה רצח. ואם זה יקרה, בוודאי נזכה אותו מכל אשמה".
ואז פנה הסנגור לתובע ושאל: "אם יכנס הנרצח לאולם, האם תסכים לסלק את תביעתך?"
השיב התובע: "בוודאי!"
"אם כך", אמר הסניגור, "אני מבקש משמש בית המשפט לפתוח את הדלת הצדדית כדי לאפשר את כניסתו של ה'נרצח'"…
הסדרן פותח בזהירות את הדלת… מבטי כולם מופנים לעבר הדלת הצדדית, ממתינים בקוצר רוח לכניסתו של מי שעד לפני רגע נחשב כמת. ממתינים וממתינים, אבל איש לא נכנס…
השופטים מאבדים את סבלנותם, פונים אל הסנגור ושואלים: "מדוע הוא לא נכנס? לְמה אתה מחכה?"
"לאף אחד… אפשר לסגור את הדלת", אמר הסניגור…
ואז שב הסנגור ופנה אל שופטים: "זו היתה 'הצגה', לא התכוונתי באמת. אבל די בכך כדי שהיא תעורר בכם מחשבה שניה לגבי ההכרעה שאתם עומדים להכריע. הרי כדי להאשים את מרשי ברצח, עליכם להיות בטוחים במאת האחוזים, ללא צל של ספק, שהוא עשה את המעשה. אם יש לכם צל צלו של ספק, ולו קל שבקלים, באשר לאשמתו, עליכם לזכות אותו מחמת הספק".
הוא עצר לרגע את שטף דיבורו, ואז המשיך ואמר: "וכעת, שופטים נכבדים, אני מבקש מכם שתהיו כנים עם עצמכם: אם אתם בטוחים במאת האחוזים שמרשי הוא הרוצח, למה אפשרתם לי להזמין את ה'נרצח' החי להיכנס לאולם, הרי אין לכם ספק שהוא נרצח?! ואם אפשרתם לי להזמין אותו – סימן שיש בלבכם איזשהו מקום לאפשרות שה'נרצח' חי, וממילא הנאשם לא רצח והוא חף מכל אשמה!".
לאחר מכן הפנה הסנגור את מבטו אל התובע ואמר לו: "אדוני התובע, גם אתה הודית שיש מקום להסתפק אם היה כאן מעשה רצח!"
השופטים הופתעו מן הטיעון המקורי והמבריק של הסנגור וביקשו לצאת להתייעצות. כעבור רבע שעה הם שבים לאולם ומתיישבים במקומותיהם. המתח ניכר בחלל האולם, כולם מצפים להכרעת בית המשפט. ואז מכריז השופט: "החלטנו להרשיע את הנאשם ברצח, ללא צל של ספק – במאת האחוזים!"
הסניגור מביט בשופטים בתמיהה: "כבוד השופטים, איך אתם מתיימרים לטעון שאתם בטוחים במאת האחוזים באשמתו של מרשי, והלא במעשיכם הוכחתם שיש מקום להסתפק אם בכלל היה כאן מעשה רצח?!"
אמר השופט: "דיוני בית המשפט מתועדים, בהפסקה עברנו על ההסרטה של הדיון הנוכחי ועקבנו אחר כל הנוכחים באולם בית המשפט מהרגע שפתחת ב'הצגה' המקורית שלך ועד לרגעי ההמתנה ל'נרצח' שייכנס לאולם. אכן, עיני כל הנוכחים באולם היו נשואות לעבר דלת הכניסה הצדדית, מלבד אדם אחד – הרוצח! ראינו בהסרטה כיצד הוא יושב על מקומו ולא טורח כלל להפנות את מבטו לכניסה הצדדית. ולמה? כי הוא ידע שהכל הצגה ואין סיכוי שה'נרצח' חי וייכנס לאולם, שהרי הוא רצח אותו!"…
אומר ה"מאורי אור": מגיע חודש אלול, בחלל העולם נשמע קול השופר. מי ששומע את קול השופר – מיד מסובב את ראשו לראות ולשמוע את קול השופר. אי אפשר להתעלם מהתקיעות המזעזעות כל לב – "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו). אבל מי שלא מסובב את ראשו – הוא אבוד, אין לו תקווה.
אם הגיע חודש אלול והאדם נשאר אדיש ושלֵו, כאילו זהו עוד חודש מחודשי השנה, כאילו אין יום דין באופק – הוא אבוד. אם אינו מנצל את השער שנפתח ל'דופקֵי בתשובה' – אין לו תקוה!
(רבי ברוך רוזנבלום שליט"א- נעימות יאמרו ימים נוראים)