"למדתי בישיבה פלונית, וחפצתי לעבור לחברון-גאולה. באתי אל ר' שמואל-יעקב וביקשתיו להתקבל לישיבה. בפגישה זו הוא שאל אותי: – מדוע אתה רוצה לעבור מישיבתך אלינו?
השבתי לו מיד: – חפץ אני לשמוע ולקבל מראש-הישיבה!
הוא נהנה מאוד מהתשובה. לא רק מראה פניו לימד אותי על כך, אלא הוא גם אמר זאת בפירוש.
אבל ההנאה הגדולה לא היתה מההשתוקקות שלי ללמוד אצלו ולהיות תלמידו – אלא מדבר אחר בכלל… הוא הסביר לי:
– אני נהנה שבחור אינו מוציא לעז ואינו מקטרג על הישיבה שממנה בא. הוא לא אומר 'בישיבה ההיא חסר ענין פלוני או לא בסדר דבר אלמוני, ועל כן אני חפץ לבוא לכאן', אלא אומר 'אני רוצה לבוא לכאן בגלל ענין פלוני שיש כאן' ותו לא. מתשובה כזו אני נהנה!
וזה היתה השיחה המוסרית הראשונה ששמעתי ממנו…"
נוסח הברכות של ר' שמואל-יעקב למבקשי ברכותיו, היה: 'שתהא נפשך חושקת בתורה, ותגדל תלמיד חכם אמיתי'. ומיהו תלמיד חכם אמיתי? תלמיד חכם אמיתי, אמר, הוא מי שיש לו חוט המשולש של שלשת אלו: תורה, יראת שמים, ומידות טובות.
מידות טובות, הנהגה נכונה בין אדם לחבירו, זהירות בכבוד הזולת – כל אלו היוו עבור ר' שמואל-יעקב אבן בוחן לכל האדם כולו. 'עלינו לדעת', היה אומר, 'כי הגשמיות של השני היא הרוחניות שלנו'.
בשמחת בר-מצוה אצל תלמיד, בה השתתף ר' שמואל-יעקב, לחש בעל השמחה לצלם כי ינסה להשיג תמונת תקריב איכותית מרבו, על מנת שיוכל להגדילה ולתלותה בביתו.
הצלם בתמימותו לא חשב פעמיים. ניגש לר' שמואל-יעקב עצמו, ושאל אותו אם יסכים להצטלם באופן שביקש בעל השמחה…
ר' שמואל-יעקב לא הרהר ולו שניה אחת. 'ודאי וודאי' השיב. מיד נעמד, יישר את כובעו, יישר את קמטי חליפתו, סידר קלות את זקנו, ושאל את הצלם האם המראה מתאים לדרישות…
סיפור זה אופייני לר' שמואל-יעקב מאוד. עם כל הנכבדות שאפפה אותו, וביודעו גם כבוד התורה מהו – עם כל זאת בער בו רצון להיטיב לזולת, ועבור זאת היה מוכן להשפיל עצמו. אם פלוני רוצה תמונה ממנו, הוא יעשה הכל כדי לסייע לו להשיג אותה.
'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה'. אמר ר' שמואל-יעקב: על האדם להיות בעל שתי בחינות: להיות תמיר ומרומם כארז בלבנון, ומאידך גיסא לפרוח כעצי התמרים אשר פריים נוטה למטה מן העץ – להנמיך את עצמו למטה כלפי האנשים ולתועלתם.
ההטבה לאחרים – היתה אצל ר' שמואל-יעקב מקור הנאה.
עקב בעיות רפואיות, היה ר' שמואל-יעקב אסור באכילת מאכלים מסויימים. כל מכיריו וידידיו לאורך כל השנים, מספרים כיצד כיבד אותם בעוגיות ומעדנים האסורים לו באכילה, באומרו להם:
'מאכלים אלו אסורים עלי; ההנאה היחידה שיש לי מהם, זוהי לראות אחרים האוכלים אותם… אל תקחו ממני הנאה זו!'
ומופלא היה בהשתתפותו בשמחת אחרים, וכן גם בצערם.
שמחת אחרים היתה שמחתו. ולא רק כאשר היה משתתף באותה שמחה, אלא גם כאשר לא היה משתתף בה. אירע גם שערך את 'סעודת רבי עקיבא איגר', שעניינה – סעודה לרגל שמחת חתונה הנערכת בעיר אחרת. (מקור הנהגה זו בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן כט, שם מספר דודו של רבי עקיבא איגר לאחיינו, כי לרגלי חתונתו ערך שמחה ומשתה בעירו, והוא מציע לפניו מדברי התורה שדוברו שם.) בסעודה זו היו אוכל ושותה ושמח וגם רוקד, למרות היעדרם של החתן והכלה…
כתלמיד מובהק של שיטת 'גדלות האדם' מבית היוצר של סלבודקה-חברון, היו לו לר' שמואל-יעקב הרגשות דקות מן הדקות, בכבודו של הזולת.
פעם במהלך שיעור, ביקש שיכינו לו כס תה, משום שהוא חש בגרונו. אולם, סייג את הבקשה, 'אל תמתיקו את התה בסוכר'. מדוע? מפני, כך הסביר, שלאמיתו של דבר אין זה מכבוד הציבור שישתה בפניהם במהלך השיעור, אלא שמפני הכאב שבגרונו אינו יכול להמנע מכך, וממילא אין זה חסרון בכבוד הציבור. אולם כל זה, רק באשר לשתיה גופא שאי אפשר להמנע ממנה; לא כן באשר להמתקת הכוס, שאינה נחוצה לגרונו אלא רק להנאתו – בהמתקה זו כבר יש חסרון בכבוד הציבור…
לאמר: לשתות – הרי הוא מוכרח, ואין בכך פגם. אבל להנות מהשתיה – זהו כבר אינו מכבוד הציבור, וכל זאת למרות שאיש אינו חש בכך… (יצויין כי בשנים האחרונות שתה בקביעות במהלך השיעור, עקב מצב בריאותו.)
קבוצת מבקרים מארצות הברית, ביקשו להפגש עם ר' שמואל-יעקב בישיבה. בסמוך לביקור התברר כי מדובר בקבוצת בנות, וממילא אי אפשר לקבלן בישיבה, ויש לתור אחר מקום אחר. ר' שמואל-יעקב ביקש מאחד מתלמידיו הקרובים שיבקש מהגאון ר' אשר גנס מרבני הישיבה שליט"א שמתגורר בסמוך לישיבה, כי הפגישה תיערך בביתו, והלה הסכים. הוא הוסיף וביקשו כי יאמר לפניהן דברים קצרים, וגם לכך הלה הסכים, אם כי לא הבין את הצורך בכך.
כאשר נכנסו הבנות לבית, פתח בדבריו ר' שמואל-יעקב בפניהן ואמר:
– נתאספנו כאן בארץ ישראל כדי לשמוע ולהתברך. בעל הבית יאמר דברי התעוררות, ולאחר דבריו אעמוד ואברך!
ר' אשר הבין אז אל נכון את רגישותו הגבוהה של ר' שמואל-יעקב עד לכדי דקויות עדינות. לא היה נח לו להפוך את ביתו לאולם אירועים, כאילו נטלו את ביתו רק להשתמשות בעלמא, פתרון למקום שחסר. לפיכך הציג את הדברים כאילו באו הבנות לשמוע את בעל הבית, והוא עצמו יעסוק בברכות בלבד…
ואגב, ר' שמואל-יעקב היה חולק כבוד רב לאברכים. אם בחור שאל שאלה בשיעור, היה משיבו בגוף שני: שאלת כך וכך, ותשובתך היא כך וכך. ואילו אם אברך שאל שאלה, אפילו היה זה אחד שתמול שלשום עדיין היה בחור – כבר זכה מידו ללשון של כבוד: שאלתם כך וכך, והתשובה לשאלתכם היא כך וכך…
קרה גם שהשיב לשואל בלשון נוכח, ושוב גילה כי הוא אברך, וחזר ותיקן: 'אמרתם…'
אין צריך לומר שהוא כיבד את אנשי הצוות בישיבה. הוא היה קם לפניהם, גם אם היו צעירים ממנו בשנים רבות.
כשלמדתי בבריסק, מספר קרוב משפחה, הייתי מגיע לבית ר' שמואל-יעקב והרבנית מפעם לפעם לתקן דברים שהתקלקלו, כגון מזגן שהפסיק לפעול, כיריים שאינן נדלקות, דלת שיצאה מציריה, וכיוצא בכך. מלבדי כמעט ולא היה להם מי שיסייע בידם בעניינים אלו.
והנה, בכל אותם זמנים בהם הייתי 'עובד' בביתם, לא היה ר' שמואל-יעקב הולך ללמוד – גם כאשר התחננתי בפניו שיעשה זאת – אלא היה עומד בסמוך אלי, ומנסה לסייע בידי ככל יכולתו. לשווא הסברתי לו כי עזרתו מיותרת; הוא לא חש בנוח לשבת במקומו וללמוד, בעוד הנני עוסק בתיקונים…
ואולם מלבד ליבו הרחום, עוד היה מחדש חידושים בהידורי מצות צדקה, וכולם מתוך הרגישות המיוחדת שגילה בעניינים שבין אדם לחבירו.
כשהיה ניגש אליו מקבץ נדבות ומבקש צדקה, רגיל היה לתת לו שתי מטבעות. מדוע אני נותן שתי מטבעות? שאל פעם, ומיד הסביר: כאשר נותנים אך מטבע אחת, סבור העני כי הנותן אינו נותן אלא משום שהוא חפץ 'לסלק את הקבצן הלזה מעליו'; בבחינת 'קח ולך'. אבל כאשר מוסיפים ונותנים לו מטבע שניה, הרי הוא חש שהנתינה היא לשם נתינה, מתוך השתתפות בעוניו ומרודו!…
לבחורים בני ישיבות שבאו אליו בימי אדר ופורים, להתרימו לתתי"ם שבישיבותיהם, רגיל היה להדר לתת להם שטר כסף דווקא, ולא מטבעות. 'אין זה כבוד התורה', אמר, 'לתת לבחורי ישיבה פחות משטר'…
(מתוך הספר על רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל שעומד לצאת לאור בעז"ה)