כי תצא למלחמה
לפני תקופה בא תלמיד לשעבר, כדי לשוחח עמי על נושא שבער בעצמותיו. הוא רצה חיזוק באמונה וביטחון, לאחר שעבר יחד עם רעייתו איזשהו קושי גדול מאוד. הם חוו אכזבה נוראה, והרגישו שהם חייבים לקבל עזרה ותמיכה כדי להתרומם מעל הקושי ולהמשיך הלאה בחיים.
נו… מה אפשר לומר לאנשים שמתמודדים עם קשיים ואכזבות קשות? דיברתי איתם על אמונה וביטחון כיד ה' הטובה עלי, ממקורות שונים בש"ס ובספרי המוסר, כמו שכל אחד אחר היה עושה.
כשהם קמו והלכו הבנתי שבעצם אותו תלמיד חיזק אותי הרבה יותר ממה שאני חיזקתי אותו. הוא גם סיפר לי סיפור נפלא, וגם המחיש לי את דבריו בצורה מאוד מעניינת, ועל כך בשורות הבאות…
"אני זוכר דרשה ששמעתי מרב בית הכנסת שבו הייתי מתפלל כילד, יחד עם אבי מורי", סיפר לי התלמיד, "באחת הפעמים אמר הרב דרשה מאוד חזקה בנושא הזה, ודבריו חדרו לי לעצמו. הוא סיפר סיפור שפשוט נחרט בי ואני זוכר אותו לפרטי פרטים עד עצם היום הזה. וכך סיפר:
"מעשה ביהודי שחיתן את בנו בכורו בשעה טובה, ולפני החתונה הוא הודיע שיש לו שאיפה מאוד גדולה להעניק לזוג הצעיר דירה בירושלים. הוא לא התחייב על כלום, אבל רק הביע את רצונו, ואמר שהוא ייתן להם את הדירה מעט אחרי החתונה, שנה או שנתיים אחרי.
"בני הזוג התחתנו, גרו בדירה שכורה וכל מחסורם על אבי החתן. אבל הם כל הזמן חיכו לראות מתי יקיים האב את דבריו ויעניק להם את דירת החלומות שלהם.
"ויהי היום, בני הזוג מתבשרים שהאבא החליט לקיים את הצהרתו, הוא קנה להם דירה יפיפייה בירושלים, במרכז העיר, חמישה חדרים גדולים ומרווחים, הוא גם ריהט את הדירה בריהוט חדש ונוצץ, שטיחים נאים וילונות שמוסיפים הרבה יופי וחן לדירה, וכל צרכי הבית הועמדו בצורה היותר טובה.
"בני הזוג מקבלים הנחיות איך מגיעים למקום, והאבא שמעניק להם את הדירה החליט לעשות להם 'תרגיל' אחד אחרון לפני שהוא נותן להם את המפתח. הוא הגיע לפניהם לבית, ונעל את עצמו בפנים.
**
"הם מגיעים לדירה, נוקשים על הדלת, פעם ופעמיים וממתינים לראות אם מישהו פותח אליהם, אבל אין קול ואין עונה. הם מתקשרים לאבא כדי לשאול אותו היכן המפתח, אבל הטלפון שלו כבוי. הם דופקים שוב, ואחרי כמה דקות מנסים פעם נוספת…
"ואז מתחיל רף העצבים לטפס. לרגע הזה ממתין האב, הוא מצמיד את אוזנו לדלת ורוצה לשמוע מה הם יאמרו זה לזו וזו לזה ברגעים אלו.
"ואז הוא שומע שהרעייה הצעירה שואלת את בעלה: "תגיד, מה חשבת לעצמך? הוא באמת יתן לנו דירה?".
"הבן עונה בפשטות, שבוודאי. אבא שלו אדם ישר, אם הוא אמר שהוא יתן דירה, הוא יעמוד בדיבורו, אין בכך ספק בכלל.
"היא ממשיכה: כן, דירה, בסדר, אבל בירושלים? חמישה חדרים. לא יודעת זה לא נשמע לי הגיוני. בעלה מתעקש: "אם זה מה שהוא הבטיח הוא יקיים את ההבטחה שלו.
"נו, בסדר, אבל הוא לא הבטיח שהוא יכין את הדירה כמו שצריך עם וילונות ושטיחים. אני לא מאמינה שהוא חשב על הכל ושילם את הכל.
"הבעל ממשיך לעמוד על שלו: "אבא שלי הוא אדם עם לב רחב ועין טובה, אם הוא נותן דירה, הוא נותן אותה עם כל מה שצריך…
"בשלב זה מוצאת האשה טענה ניצחת… "אבל תראה! אין פה אפילו פעמון בדלת. זה נראה לתת בעין יפה? כבר קנית דירה, כבר קנית ריהוט, שמת וילונות ושטיחים, מילאת את המקרר בכל טוב, למה התקמצנת על הפעמון? אי אפשר לעשות משהו אחד בשלמות???".
"הבעל שומע את הדברים שחודרים ללבו כארס של עכנאי, ונשאר בלי מענה: "את צודקת", הוא אומר בסופו של דבר, "זה באמת לא יפה מצדו. זה לא בסדר".
"עכשיו מגיע תורו של האבא להתערב בשיחה. הוא פותח את הדלת, ואומר לבני הזוג, אתם צודקים. לדירה הזאת אין פעמון, ולכן היא לא ראויה עבורכם. לכו תקנו לעצמכם דירה, תרהטו אותה וכמובן אל תשכחו להתקין פעמון. את הדירה הזאת, הפגומה, שאין לה פעמון, אני אתן לאחד מילדי האחרים…".
**
"החיים שלנו מלאים בכל טוב", אמר לי התלמיד המחכים את רבותיו. "הקב"ה נתן לנו חיים, הוא נתן לנו פרנסה, יש לנו דירה, יש לנו כישרונות ברוכים בלי עין הרע, יש לנו אוויר לנשום, אוכל לאכול, מים לשתות, יש לנו כל כך הרבה דברים טובים. אז נכון, חסר לנו משהו אחד, אולי אפילו שלושה או ארבעה דברים, אבל זה רק חלק קטן מהמכלול, כל מה שאנחנו צריכים יש לנו, ואנחנו מתלוננים בגלל שחווינו אכזבה בתחום אחד ויחיד, שאומנם חשוב לנו מאוד, אבל עדיין זה רק תחום אחד".
ישבתי בפה פעור. אמרתי לתלמיד שהוא צודק כמובן, וחיזקתי את דבריו, אבל הוא לא עצר…
הוא לקח דף חלק, דף לבן של מדפסת 4-A. לאחר מכן הוציא מכיסו עט שחור עם חוד דקיק שמתאים לכתיבת קטנה וצפופה. ונגע בנייר קלות, משאיר נקודה שחורה קטנה, ולאחר מכן קרא לאדם נוסף שהיה שם ושאל אותו.
"מה הרב רואה כאן", הוא הצביע על הדף, הנשאל השיב לו שהוא רואה נקודה שחורה קטנה. הכריז האברך בחיוך של ניצחון: "הדף כולו לבן, רק חלק קטנטן מוכתם בנקודה זערורית, ומכל הדף אתה רואה דווקא את הנקודה השחורה… למה???".
התשובה ברורה כמובן. זה טבע האדם! להתמקד בנקודה השחורה במקום בכל ה'לבן' שמסביב.
כמה אנחנו צריכים להיזהר בזה, שלא לתת לטבע הזה להשתלט עלינו, להנהיג אותנו ולקבוע את נקודת ההסתכלות שלנו על מה שמתחולל סביבנו.
**
בימים אלו, ימי הרחמים והסליחות, אנו אומרים מדי בוקר וערב את המזמור 'לדוד ה' אורי וישעי' כמנהג המקובל בתפוצות ישראל.
במהלך המזמור מתאר דוד המלך ע"ה את החסד הגדול שעושה הקב"ה עם האדם: אורי וישעי, מעוז חיי, האויבים שלי כשלו ונפלו, ביום רעה יסתירני, בצור ירוממני, ירום ראשי, אל תסתר פניך ממני, וה' יאספני…
המזמור כולו עוסק בטובות שה' גומל עם האדם, ובתפילה שדוד המלך מתפלל שהקב"ה ימשיך לגמול עמו חסד ויגן עליו מכל צריו.
אבל באמצע יש עוד איזה משהו 'קטן' שכאורה לא קשור בכלל לעניין: "אחת שאלתי… שבתי בבית ה' כל ימי חיי".
לכאורה צריכים לשאול מה הקשר? המזמור מוקדש כולו לחסדים גשמיים, להגנה מפני האויבים, מה פתאום נכנסת פה עכשיו תפילה נרגשת שכזאת, הבקשה האחת והיחידה שהיא הבקשה הכי חשובה של דוד המלך, ממוקמת דווקא כאן. למה?
השאלה מתגברת כשההמשך של אותה אחת שאלתי שבתי בבית ה' כל ימי חיי… ממשיך מיד עם "כי תצפנני בסוכו ביום רעה יסתירנו בסתר אהלו" פסוק זה קשור לחלק הראשון, הקב"ה הוא אורי וישעי ואם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח… כי תצפנני בסוכו…" מה נכנס באמצע ה'אחת שאלתי'.
לתשובה התעוררתי כשהקב"ה ברוב רחמיו הושיב אותי בימי שבעה על אשת נעוריי מרת רבקה ב"ר יהודה שהלכה לעולמה ביום המר והנמהר במעלי פניא דשבתא כ"ד מנ"א תשפ"ג. ארבע וחצי שנים קודם לכן גילו אצלה את המחלה הממארת, והקב"ה שלח אותנו לכל מיני תחנות בדרך.
במשך כל השנים הן במשפחה והן בציבור הרבו תפילות וחיזוקים, הגדילו לעשות תלמידות הסמינרים שזכינו להקים באשדוד באלעד ובטבריה, שעשו חיזוקים נפלאים ותפילות רבות, וכשבפתע פתאום הלכה לעולמה, זה עורר שאלות אצל רבים, להיכן הלכו כל החיזוקים, כביכול הם לא עזרו.
אינני עו"ד חלילה של הרבש"ע, אבל רק מי שחי הכל מבפנים יכול לפחות לראות את הדברים עין בעין, לא על הכל אני יכול במסגרת זו לכתוב מפני קדושת שבת קודש וכדי שלא לגרום עגמת נפש לקוראים היקרים, אבל כל מי שעובר מסעות מעין אלו יודע שהסובב מהווה את הקשיים הנוראים, אנחנו זכינו שבאופן נדיר ואולי אפילו תקדימי, במשך ארבע וחצי שנות מחלה לא הוזקקה לאף אשפוז בבית חולים בגלל זיהום או חום וכדו', כך שלמרות המחלה עצמה הבית תיפקד במאת האחוזים.
אני חייב להדגיש ששנה וחצי לאחר שחלתה כשנכנס עסקן רפואי מארה"ב לתמונה הבהיר בפניי שהמצב של המחלה קשה מאוד, ואמרתי לו שעד עתה לא הוזקקנו לשום אישפוז הוא צעק בתוך השפורפרת "זה דבר שלא יתכן, מסתמא זכויות רבות מלוות אותה" עברנו לא שנה וחצי אלא ארבע וחצי שנים! בלי שום אשפוז, במצב של מחלה שהלכה והחמירה.
מי יכול עוד לשאול לאן נעלמו התפילות והחיזוקים, הם לא הלכו הם נשאו אותנו על כפיים!!!
במסגרת הטיפולים טסנו לארה"ב למשך כמה וכמה חודשים לצורך השתלה, שלש פעמים טסנו הלוך וחזור, והכל התנהל בצורה חלקה, היינו מוכנים ומזומנים להשתלה שמיוחלת. אבל ברגע האחרון ממש, בגלל ממצא מסוים שהתגלה, וגם זה התגלה בצורה הכי לא טבעית בעולם, בהשגחה עליונה שאי אפשר לתאר, התקבלה החלטה שלא לבצע את ההשתלה. הרופאים האמריקאים לא ידעו כיצד לבא ולנחם אותנו הם היו בטוחים שימצאו זוג מאוכזב וממרר בבכי, הם אף ציפו לכעסים מאיתנו, מדוע גררו אותנו פעם אחר פעם ועל דבר שנראה קטנטן דחו את ההשתלה, אבל לא כך היה, רעייתי הצדקת ואיתה גם אני, קיבלנו את הבשורה בשלווה ומתוך הבנה פשוטה שזהו רצון הבורא יתברך, וללא ספק זה הכי טוב בשבילנו, אם כך גלגלה ההשגחה כך צריך להיות.
הרופאים בשום אופן לא הבינו אותנו איך אנו מקבלים זאת בשלוות נפש כזאת, ואף מביעים שמחה וששון על חסדיו המרובים של הבורא. לאחד העסקנים התבטא הרופא שנראה שמשהו השתבש אצלנו… אבל אנו חשנו שהקב"ה נושא אותנו כסנדק הנושא את התינוק להכניסו בברית ידידות עם בוראו.
וכאן נגלה את הסוד איפה באמת מקבלים את ההבנה הפשוטה כל כך, בתוך ימי הסתר פנים כביכול?
על כך בדיוק בא דוד המלך לענות, דוד פותח את הפרק שכל מה שקורה בעולם הכל מכוון מהבורא הכל מושגח על ידו, ולמעשה אין דבר בעולם שאמור להביא קורטוב של פחד "כי אתה עמדי" כל זה הוא מציאות של העולם, אבל יש מציאות מתעתעת כביכול יש מלחמות, מחלות, חובות… כל מיני דברים שמביאים סיבות לפחד.
אומר דוד המלך יש בעולמנו שני מקומות: יש בתי מדרשות ויש רחוב, הרחוב לא בהכרח רחוב מקולקל, כוונתנו למקום שהוא לא בית מדרש, לא בית ד', ופעמים נראה לנו נכון שזה לא בית מדרש אבל זה לא מקום מקולקל, מה הבעיה?
זועק דוד המלך אני לא שאלתי כלום חוץ מלשבת בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה', כי רק מי שחי בבית ה' יכול לחיות את המציאות האמתית הזאת שכל מציאות הבריאה היא רק השגחה וחסד של השי"ת, ברחוב יכולים לומר בעזרת ה' וברוך ה', אבל זה לא יותר מביטוי מקובל שלא מסתתרת מתחתיו הכרה האמיתית שהכל מאתו יתברך,, זו לא שפת אמת של הלב והנשמה.
הפרשה פותחת בפרשת אשת יפת תואר, פרשה שנתנה בה התורה היתרים מופלגים כי לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע… השאלה זועקת עד לב השמים, הרי מדובר כאן במלחמת רשות, במלחמה זו קראנו מי היו שיצאו למלחמה, רק אלו שלא היו יראים ורך לבב מעבירות הקלות שבידם, כאלו שלא הסיחו דעת בין תפילין של יד לתפילין של ראש. מדובר בגדולי זקני ישראל, האם לאלו צריך להתיר את האיסור כי מוטב שיעשו בהיתר ולא באיסור?
רבותינו בעלי המוסר אמרו, שעל השאלה הזאת ענתה התורה בעצמה, התורה פותחת "כי תצא למלחה…" כי תצא, יש עולם של בית מדרש, גם שם יש יצר הרע אבל הוא מעודן יותר, שם יש שפה אחרת, שם הנושאים סובבים את השי"ת, שם רואים את טוב ה', העולם שם הוא עולם זך וטהור.
כשאתה יוצא… ואפילו אם זו יציאה של מצוה, מלחמת הרשות גם היא היתה למען כלל ישראל, והיתה מצוה לצאת אליה, אחרת גדולי ישראל לא היו בוחרים לעשות זאת, מצוה מצוה, אבל זה כבר יציאה מבית מדרש, שם כבר רואים יופי אחר, שם יש מקום לעולם החיצון לספר על יופי ונועם אחר!…
כן, יש שפה החודרת לעמקי הלב והנפש שאותה סופגים רק בבית ה'. וכבר אסף הנביא (תהלים עד) כשהתקשה מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ענה ואמר "עד אבוא משכני א-ל אבינה לאחריתה" רק בבית המקדש, בבית ד' אני יכול להבין כמה כל מה שנראה בעיננו רע הוא הטוב האמתי.
אך כאן מגיעה ההערה הגדולה: ממשיך דוד המלך ואומר, דע לך שההשגחה היא מציאות של הבריאה, אבל מי שלא יחיה זאת חלילה יפקיע זאת ממנו, מי שלוקח את העולם בהנהגה טבעית הוא חלילה מפקיע מעצומו את ההנהגה של השגחה פרטית, ולכן רק אחרי שזכיתי לחיות בבית ד', נעשיתי כלי לקבל את הסככה של הרבש"ע ביום רעה, שהוא יתברך בלי אף שליח יסתירני בסתר אהלו.
לעילוי נשמת רעייתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה