בימים אלה מרבין בני ישראל בצדקה, וכך אנו זועקים ומתריעים בימי ר"ה ויוה"כ "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", ואיתא ברמב"ם בהלכות תשובה (ג ד): "נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה וחסד ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים יותר מכל השנה".
כתב רבינו אפרים רמז מן התורה להרבות בצדקה בימים אלה: בלשון הכתוב (דברים טז, כ) "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ", שראוי להרבות בצדקה ורדוף אחריה, למען תחיה – שבזכות הצדקה תזכה להיכתב ולהיחתם לחיים, אימת הכתוב מדבר, 'וירשת' אותיות 'ו' תשרי', שכן מתוך עשרת ימי תשובה ישנם שישה ימים שניתן לתת בהם צדקה (שהרי בשני ימים דר"ה ובשבת שובה וביוה"כ אי אפשר לתת צדקה).
בימים מקדם, כשהיתה אימת הצבא של מדינת ליטא, עלה למעונו של הגאון הגדול רבי יצחק אלחנן ספעקטור זצ"ל בחור בן עשירים שהגיע זמנו להתייצב לפני הצבא, וכה בכה לפניו: "רבי הקדוש, עד לאחרונה היו בני העשירים משחדים את פקידי הצבא בממון רב והללו היו מוציאים כנגד ה'מצלצלין' שטר שחרור ו'פטור' מהצבא, אך לאחרונה גדלה רשעותם של פקידי הצבא הנוטלים את השוחד בשמחה רבה, ולאחר שהממון בכיסם הם שבים 'למסור' את המשחדים וכך אוסרים בבית האסורים את הבחורים ואביהם גם יחדיו, על כן נפשי בשאלתי כדת מה לעשות, כי אם לא אתן שוחד הרי מיד אלקח לצבא, ולאידך, הרי גם נתינת השוחד איננה עצה…". חשב הגאון כמה דקות, ולאחר מכן נענה ואמר: "שמע נא, יש לי עסקן גדול (מאכער) שלגביו אין דלת נעולה, הכל פתוח לפניו – הב לי צרור מעותיך ואני אמסור אותו לאותו עסקן, לך בשלום לדרכך, תן תנומה לעפעפיך ושטר השחרור יגיע ע"י הדואר עד לפתח ביתך", וכן עשה הבחור.
ואכן, כעבור שבועיים ימים נקש בביתם איש הדואר ומסר לידי הבחור מכתב מטעם הצבא הפוטרו משירות בצבא 'מטעמי בריאות' ושם ניתן בידו זכות ערעור עד יום פלוני… וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון. הבחור שלא ידע את נפשו מרוב שמחה מיהר לביתו של הגאון להודות לו ולברך את שליחו הנאמן, ובתוך הדברים אמר לרי"א: "הנה, מובן מאליו שאי אפשר לפרסם בראש כל חוצות מיהו העסקן שהרב השתמש בו, אבל אעיז לבקש מהרב שיפרסם את שמו לכה"פ בין אנ"ש, ועכ"פ בין העשירים". אמר לו רי"א: "שמע היטב, עסקן זה טוב הוא לא רק לענייני הצבא אלא לכל מיני הצלות שבני דורנו צריכים להם, ולא רק לעשירים… ואפרש שיחתי – באותו היום שבאת אלי לפני כשבועייים נכנסו אלי כלה ואמה אשר באו לשפוך לבם כי מועד הנישואין קרב ובא ולרש אין כל, ובושה תכסה פניהם מרוב פחד ובהלה שתיפרד החבילה, משיצאו שתיהן נכנסת עם 'שאלתך', ואמרתי לעצמי, הנה הקב"ה בעל הגמול בוודאי לא ישיב ריקם את פני נותני הצדקה אשר גדולה צדקה להגן מכל מיני פורענויות צרות וייסורים, על כן ביקשתי ממך את צרור הכסף, נתתיו להם ובזכות שמחת לבם בא אליך כתב ה'פטור' עד הבית…" (מפי הגאון הגדול רבי ראובן פיין זצ"ל, ששמע מהבחור עצמו שכבר נהפך להיות 'בעל בעמיו' – בימי נדודיו מאדמת אירופה לשנחאי שביפן בימי המלחמה).
במכתב שכתב הגאון רבי אלחנן וואסערמאן על הגאון רח"ע נמצא כתוב וז"ל: "ונמצאו פתקאות ממרן ז"ל, והן קבלות מערבי יוהכ"פ, באחת מהן מעיו"כ כתוב: 'לעשות חסד עם כל מי המבקש'".
באחת השנים בערב יום הכיפורים לפנות ערב נראה הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל זי"ע מטפל ומתקן בצינור שבור של מי שופכין (ביוב) שעמד בסמיכות לבית מדרשו כשהוא כבר לבוש בקיטל וטלית לקראת 'כל נדרי'. אחד העוברים ראה את המחזה הנורא, וכמעט נעתקה לשונו מרוב תדהמה. שאל הלה את הרבי: רבי קדוש, מה מעשיכם כאן בזו השעה – לטפל במי שופכין בשעה שאנו עומדים על פתחו של היום הגדול והנורא". אמר לו ר' שלומק'ה: "מעשיי אלה הם כמעשיו של הכהן גדול בשעה שעמד אחת בשנה לפני ולפנים ב'קודש הקדשים'" (כי מסביב אותו 'שבר' שבצינור פרצה מחלוקת בין השכנים, ולהשקיט הסערה עשה ר' שלומק'ה מה שעשה).
פעם ישב הרה"ק רבי דוד בידרמן זי"ע מעיה"ק ירושלים וערך את 'סעודה מפסקת' בעיוה"כ כשהוא מוקף בנשברי לב – חסרי בית ומשפחה חולים ונדכאים, והיה יושב ומדבר על לבם בדברי בדיחותא וניחותא – מדברים המיישבים ומשמחים את לבם. באותה שעה עבר הגאון רבי דוד בהר"ן זצ"ל בדרכו לבית הכנסת ל'כל נדרי' וכולו אומר הדרת קודש, ומבעד לחלון ראה את הנעשה אצל ר' דוד'ל. נכנס ר"ד בהר"ן ושאל את הרבי: "וכי זו עת וזמן לשחוק עם אנשים אלה", אמר לו הרבי: "אמשול לכם משל, לתינוק שתקפוהו כאבי שיניים ל"ע, מה תעשה אמו? תעזוב את כל עיסוקיה וענייניה, תשחוק לפניו ותרקד לפניו (בכל כוחה) – להסיח דעתו מהכאב הנורא, אף אלו נשברי הלב הינם כביכול 'כאב השיניים' של הקב"ה, אין לנו אלא לעמוד בכל עת ובכל זמן לרקוד לפניהם ולשמח אותם, כי בזה כביכול הננו עושים רצון קוננו בשלמות…
הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל, גאב"ד אנטוורפן יצ"ו, היה אומר, שייתכן שעל ידי ה'גארטל' (החגורה) בתפילה יקיים מצוות עשה מן התורה, ואיזוהי כאשר מלוה את ה'גארטל' שלו לחברו, דאז מקיים מצוה דאורייתא של גמילות חסדים.
כתב ה'חינוך' (מצוה קפה) וז"ל: "שהיה מחסדי הא-ל על בריותיו, לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה תתמלא סאתם לסוף שנתיים או שלוש או יותר, ויתחייב העולם כליה, על כן ראה בחכמתו ב"ה לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים, ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך. ואחר שיעדו הא-ל ב"ה אותו יום לכפרה, נתקדש היום וקיבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה".
ה'לבוש' (סימן תקפב סא) מבאר מה שאומרים קודם תפילת שמו"ע בליל יוהכ"פ "כי ביום הזה יכפר עליכם… לפני ה' תטהרו" שאין בזה משום הפסק בין גאולה לתפילה, כי הכפרה והטהרה הן הן גאולתנו, ואין לך גאולה אריכתא יתירה מזו.
אשריכם ישראל – תשובה מתוך שמחה
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, עת שמחה הוא היום לנו שהקב"ה בכבודו ובעצמו מטהר אותנו מכל חטאותינו, כמו שאמרו בסוף יומא (פה:) "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה) 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר (ירמיה יז יג) 'מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".
ובפירוש אמרו ב'תנא דבי אליהו' (זוטא סו"פ ד) ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה גזרו (בני ישראל) יום צום ותענית, וביום האחרון שבכולם, שהוא סוף ארבעים יום, גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצה"ר, ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני. ישראל היו בוכים לקראת משה, והוא היה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכייתם למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על ישראל וקיבל את תשובתם, בישרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות. אמר הקב"ה לישראל: "בניי, נשבע אני בשמו הגדול שלי ובכסא הכבוד שלי, שתהא לכם בכיה זו לששון ולשמחה גדולה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות".
מספרים על הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, משגיח דישיבת פוניבז', ששנה אחת ביו"כ ראו אותו תלמידיו בהפסקה שבין תפילת מנחה לנעילה כשהוא חוזר בהתלהבות על דברי המשנה 'אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל' כי הרגיש בטהרה ובקדושה האופפת ומאירה על נפשו.
שמא תאמר כיצד ניתן לשלב בין שמחה לבכיה, כבר כתב ה'לבוש מרדכי' (חותנו של המהרי"ץ דושינסקיא) בלישנא דקרא (תהילים מז, ח) 'כי מלך כל הארץ אלוקים זמרו משכיל', שאם אנו מתעוררים כי הוא 'מלך על כל הארץ' כיצד שייך לזמר לפניו, אך על כך אמר הכתוב 'משכיל' – שמי שיש בו דעת ושכל יודע שאין זו סתירה כלל וכלל.
בתוספת נופך הסביר הרה"ק הרר"ב מפשיסחא זי"ע את עומק המשל והנמשל, דאי כפשטיה איזו שמחה יש לו למלך כשרואה הררי זבל מונחים מחוץ לביתו? אלא הכוונה לאב רחום שרואה את בנו מתפתל מכאבים עזים בבטנו, וממהר לדרוש ברופאים שמצאו שיש לילד תולעים במעיו, מיד נתנו סממנים שונים עד שלאחר זמן-מה יצאו כל התולעים כולם מתוכו והילד נרפא לגמרי. הנה, כאשר יראה האב את התולעים בחוץ תגדל שמחתו עד מאוד. שהרי מלכלוך זה נתייסר בנו ועתה הכל מחוץ לגופו… כך גם לדידן, שמח הקב"ה במחילת עוונותיהם של ישראל על שהם הוציאו מקרבם את החלקים המעופשים והמקולקלים שהיו במעיהם, והאב שמח ברווחת בניו אהוביו.
ואם בל"ג בעומר מכרכרים ורוקדים בשיר זה בהתלהבות מפני עניינים נשגבים שיום זה מסוגל, ק"ו בנו של ק"ו ביום הקדוש, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ועיקר כוונת רבי עקיבא היא על יום הכיפורים.
והזמן גרמא, כדכתיב בגמרא (יומא פז:) "תנו רבנן, מצוות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשכה…", כי אי אפשר לתשובה בלא וידוי, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה א א) כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה, ו-ז) 'איש או אשה כי יעשו… והתודו את חטאתם אשר עשו' זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה".
ויידע כי גדול כוחו של וידוי להעביר מעליו כל פורענות כדמצינו לגבי בלעם הרשע, דכתיב ביה (במדבר כב, לד) "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי", ואמרו במדרש (במדבר כ, טו) שהיה רשע ערום, ויודע שאין עומד בפני הפורענויות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו.
בשם המהרי"ד אמרו, שהדבר דומה לבן כפר ששהה בעיר והנה ראה שלפתע פרצה דליקה וקרא ה'כרוז' לאמור הצילו… שריפה משתוללת, מיד רצו כל אנשי העיר עם דליי מים וכיבו את השריפה. כשחזר הכפרי הנבער מדעת לביתו סיפר בהתלהבות לכל אנשי הכפר הדומים לו שראה דבר פלא בעיר, שצועקים ונכבית הדליקה… ונמלכו לנהוג אף הם במנהג נכבד זה… וכאשר פרצה שריפה לאחר זמן בכפר עמדו וזעקו, וכמובן שלא הועילו ולא כלום… הגיעו במרוצה לאנשי העיר והתמרמרו בפניהם מדוע אצלכם הועילה 'הסגולה' הסבירו להם שאין התכלית בזעקה אלא במעשה… ואין הזעקה אלא כלי לאסוף את העם לכבות את האש. כך כיוצ"ב עיקרו של וידוי אינו החרטה והזעקה, אלא הוא התעוררות לשינוי המעשים מכאן ולהבא.
הרה"ק ה'ישמח משה' זי"ע מפרש מה שנאמר (קהלת יא, א) "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", שהכוונה היא לבקשה הנשלחת למרומים על פני המים – אלו הדמעות ששופך כמים, שהם עושות רושם רב במרומים, ופועלות כמו עבודה ויגיעה של ימים רבים, וזהו כי ברוב הימים – הנפעל ברוב הימים תמצאנו בנקל אם תבקש בדמעות.
אבינו אב הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה, ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה, לרפואה שלמה בבריאות הגוף והנפש, בני מעלי חיי אריכי ומזוני רוויחי, וניחתם כולנו לחיים טובים ולשלום.
(לקט מתוך מאמר נרחב מתוך 'באר הפרשה')