"יברכך ד' וישמרך" (ו' כד)
בני התורה, עמלי התורה – לגיונו של מלך, פעמים רבות זוכים לראות עין בעין את חיבתן לפני ה', ואת הסיעתא דשמייא הסובבת אותם ומשגיחה עליהם בכל צעד ושעל.
דברים שהולכים לאיבוד בין כותלי הבית, זהו דבר שבשגרה. יש חפצים שלא תמיד מרגישים בחסרונם עד לרגע שפתאום צריכים אותם. אבל יש חפצים שמהר מאד שמים לב לחסרונם, ובשבילם יהפכו את כל הבית על קרבו וכרעיו, עד למציאתם המיוחלת, כמו למשל תעודת זהות. אבל לא סתם תעודת זהות, אלא כזאת שמשמשת גם כארנק לכרטיסים אשר לא יספרו מרוב: רב קו, קופת חולים וכמובן כרטיסי אשראי מכמה מינים וצבעים.
וכשזו אבדה לידידי ר' נתנאל, הוא הרגיש את התחושה הלא-נעימה שמתפשטת לה בגופו, מזג האוויר בחוץ היה ממש נעים ואביבי, כמו שהיה מצופה בימים שלאחר פורים, אבל הוא הרגיש לגמרי מזיע, תוך שהוא מריץ במחשבתו את ההשלכות של אובדן כרטיסי האשראי על הוראות הקבע שבהם, על צ'קים שחיכו שם למועד פרעונם שטרם הגיע, ועוד ועוד.
אבל ר' נתנאל מיד מתנער, ומגרש מראשו את אותן מחשבות נוגות ומדכאות, שפתותיו כבר דובבות כאילו מעצמן את הסגולה הידועה: "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך מאיר את עיניהם". במילים האחרונות 'מאיר את עיניהם' הוא עוצם את עיניו בדבקות, ומלבד כוונת הלב במילים אלו, הוא משחזר את הפעמים האחרונות שהוא מצליח להיזכר היכן הוא ראה אותה, כמה מקומות אפשריים צצים בראשו, והוא עובר ובודק בהם אחד לאחד, בארון במטבח, במגירה בחדר שינה, בחליפה, במכנסיים, אפס.
בני הבית מצטרפים למבצע החיפושים, האווירה נעשית כזאת שממש מתאימה לערב פסח. חפ"ק מוקם במטבח, נעשים שחזורים, מי ראה אחרון? מי השתמש באשראי? מתי? ולהיכן החזיר אותו? הצעות לייעול מתעופפות באוויר, כשהן מיד מושתקות: "כעת זה לא הזמן להצעות אלא לחיפושים", אומר אחד מהילדים הגדולים, שמיד מושך אליו מבטים חשדניים האומרים: 'הנה מצאנו את מי שבשלו הסער'…
כשניסיונות השחזור לא צולחים, הם עוברים לשלב ב'. מיפוי הבית ונקודות התורפה שבהן יכולה להיעלם ולהסתתר אותה אבדה, שגודלה פחות מכף יד, אך גורמת לכאב ראש גדול מאד. הם מציינים לעצמם את אותן נקודות, ובודקים בהן תוך כדי דיבור. אף אחד לא עומד בדבורו, אלא אצים אנה ואנה במרחבי הבית, מתחת למיטות, מתחת לארונות, במדפים של כלי מטבח ובארון של כלי העבודה, דומה היה שסרקו את כל הבית, ורק חסר דבר אחד, צעקת השמחה: 'מצאתי!!' שטרם נשמעה בין כותלי הבית…
"רגע", מעלה עקרת הבית הצעה נוספת, "מה עם המכונית?" – "מכונית?", חוזר אחריה ר' נתנאל בקול מהדהד. "איך זה שייך?", אבל הוא כבר בדרכו למכונית, הוא מגיע אליה במרוצה, ומפתיע את עצמו על מהירות הריצה שיש לו ולא ידע עליה…
הוא סוקר את המכונית, וחוכך בדעתו מאיפה להתחיל לחפש, הוא פותח את משענת היד, ומגלה שם חבילת ממחטות, בקבוק של תינוק ועוד אי אלו פריטים שממש לא הצדיקו את הריצה מהבית. הוא ניגש לתא הכפפות בלב כבד, הסיבה לכובד הלב, היא מחשש שהתא יצליח להיפתח אבל לא ממש להיסגר…
זה עידן ועידנים שהוא קיבל על עצמו לא להשתמש בתא זה… אולי המונח 'לא להשתמש' אינו מדויק כל כך, הכוונה היא 'לאחסן' בו דברים שאין בהם צורך מיידי, או צורך בכלל ורק הלב ממאן לזורקם, כך שטיפול בתא הזה, שמור לימים נשגבים של ערב פסח ממש. נכון שימים אלו קרבים ובאים, אך נצרכת לכך הכנה, תעצומות נפש ועצימת עיניים למחצה, מי מהחפצים ינוח ומי ינוע? מי בקיצו ומי לא בקצו?…
הוא מתיישב על הכסא הצמוד, ופותח את התא העמוס לעייפה, ומתחיל להוציא את החפצים והמסמכים אחד לאחד. את חלקם הוא מזהה, את חלקם פחות, נדרשות כמה שניות להיזכר, מה עושה בתא הכפפות אישור תשלום לרופא שיניים, מלפני כמה שנים, של אחיו הגדול שמתגורר בעיר אחרת, או איך פתק שחרור לילד לרגל שמחה משפחתית, שנשאר בתא במכונית ולא במגירה של המלמד בתלמוד תורה…
הוא ממוקד מטרה, מחפש ומרפרף באצבעותיו אחר תעודת הזהות, ולפתע הוא מוצא בידיו מעטפה. מעטפה חדשה שטרם נפתחה, לא מהסוג המוכר של חשבון חשמל או מים, אלא מעטפה לבנה פשוטה סגורה, הוא הופך אותה לראות אם רשום עליה שם כלשהו, והוא מגלה את שמו של החברותא מתנוסס עליה.
עוד כמה שניות חולפות ואז הזיכרון מכה בו. 'אוי ואבוי!', הוא חושב לעצמו וקורע את המעטפה במהירות ובזהירות. הוא קיבל אותה לפני חצי שנה, הוא לא זוכר בדיוק באיזה יום מן ימים זה קרה. זה היה בסוף חודש אלול, הימים ימי קורונה, והשיגרה המבורכת טרם חזרה. יום אחד היגיע ראש הכולל עם צרור מעטפות לאברכי הכולל כשחיוך על פניו, וסיפר להם שאחד מהתומכים הקבועים של הכולל, התקשר ואמר לו שבימים אלו שרבים חווים קשיים כלכליים, הוא החליט לתת בנוסף לתרומה הקבועה, תרומה נוספת ומכובדת לכל אברך מהכולל.
החברותא לא היה בימים אלו בכולל, והוא לקח עבורו את הצ'ק כדי להעביר לו כשיפגוש אותו, אך שר השכחה דחק את רגליו לתוך תא הכפפות, והשאיר שם את המעטפה. כידוע במחוזותינו תוקפו של צ'ק הוא חצי שנה מיום התאריך שבו, ולאחר מכן ניתן לצור בו על פי צלוחיתו, או לחלופין לחזור לבעל הצ'ק ולנסות לבקש חדש תמורתו, דבר שמאד לא נעים ומכובד לעשות במקרה זה, לחזור אל התורם…
הוא עוצר את נשימתו כשהוא מתבונן בתאריך הרשום על הצ'ק, ומחשב במהירות עד מתי ניתן לפרוט את הצ'ק. הוא לא מאמין למראה עיניו! מחר זה היום האחרון, שעדיין פיסת נייר זו שווה את הסכום הרשום עליה!
הוא ממהר לחייג לחברותא, לספר לו על המענק שקיבל לפני חצי שנה לכבוד החגים, ועל המענק העכשווי לכבוד חג פסח הקרב ובא, תוך שהוא מתנצל מעומק הלב. הוא מספיק לשכוח לרגע מהאבדה שלו וחוזר לביתו בהתרוממות הרוח על האבדה שנמצאה, שכלל לא ידע שאבדה. פתאום תעודת הזהות האבודה היתה נראית לו הרבה יותר שולית.
בבית, באותם הרגעים חזרו שוב לחפש במקומות שכבר חיפשו מי יודע כמה פעמים, כן, גם במדף של התינוקת, בין המגבונים לחבילת הטיטולים, כל בני המשפחה חיפשו, כל אחד בתורו. וכשהגיע למפתן הדלת הוא שומע מתוככי הבית, אי שם ממעמקי מדף התינוקת, את המילה שכל כך ייחלו לשומעה: "מ-צ-א-ת-י!!"