יעקב א. לוסטיגמן
הגמרא במסכת ראש השנה, בדף ל"ב, אומרת כך: "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?".
הקב"ה מסביר למלאכי השרת שלא שייך לומר שירה בר"ה כי זהו זמן דין של חיים ומוות, אכן ההסבר מאוד מובן לכל אכן.
אבל דוקא מכאן צומחת לה שאלה שלכאורה היא קשה לא פחות:
אם ראש השנה הוא זמן של חיים ומוות, איך ייתכן שאנחנו כמעט לא מדברים על זה בתפילות ראש השנה? כל אדם שעומד בפני גזר דין מוות, ומאפשרים לו לדבר במשך יומיים כשמבטיחים לו שהשופט שומע כל מילה שיש לו לומר, אין ספק שהוא יתחנן אליו מבוקר ועד ערב ולמחרת בבוקר ועד הערב השני. הוא יספר לשופט כמה ילדים יש לו, כמה הם זקוקים לו, איך אמא שלו תצטער אם הוא יישלח אל הגרדום, כמה אשתו תסבול סבל רב אם היא תהיה אלמנה עזובה שאין מי שידאג לה, וכמה הוא בכלל לא התכוון למרוד במלך אלא רק קצת עבר על החוק, שזה כמובן דבר חמור מאוד, אבל בלי שום כוונה רעה חלילה וחס.
אבל אנחנו… אנחנו נמצאים כל ראש השנה במצב כזה בדיוק, ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו, יש לנו יומיים תמימים כדי להתחנן על נפשנו, אבל התפילות שלנו עוסקות בכלל בהמלכתו של הקב"ה על העולם כולו, ורק בדרך אגב אנחנו מזכירים פה ושם בקשה שיכתוב אותנו לחיים טובים.
אפילו את ה"זכרנו לחיים" שהכניסו הגאונים לנוסח התפילה, ישנם רבים מהראשונים הסבורים אין לומר זאת וזה נכנס בדוחק גדול, וכל הבקשה הזאת היא רק בתנאי שחיינו הם "למענך אלוקים חיים", כך שאנחנו מתמקדים בתפילה רק בנושא אחד "מלכות שמים!"
היתכן?
בכל שנה ושנה שבת שלפני יום הדין קוראים פרשת "נצבים", על קריאת פרשת כי תבא לפני ר"ה אמרו חז"ל: "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות ש…במשנה תורה קודם ראש השנה מאי טעמא… כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב) ותוספות במקום ביארו שלכן גם נצבים שיש בו עוד קללות קוראים לפני ר"ה, ואמנם נראה שיש בפרשת נצבים עניין של תכלה שנה וקללותיה. רש"י מביא
"ומ"א למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו:" (רש"י פסוק י"ב)
מדרש אגדה זו צריך ביאור גדול, האם הקללות שניתנו בתוה"ק הם סתם איום ח"ו, הלא אפילו בליצנות אסור לומר דבר כזה. אם כן, מה הפירוש "הרבה הכעסתם לפני המקום והרי אתם קיימים לפניו" כלומר שאין מה לחשוש מהקללות?
עוד יש להבין מהי התוספת והרי אתם קיימים "לפניו"? הרי אתם קיימים?!
● ● ●
כשאנו עומדים לפני יום הדין אנו בעצם באותו מצב של בני ישראל כשבאו אל משה, אנו מעבירים את ימי השנה והמאזן לא נראה מחמיא… ומוריקים פנינו, איך נוכל להביא את הדין לטובתנו? פותחים אנו את ספרי המוסר ומגיעים למסקנה חייבים לעשות שינוי מהקצה לקצה, וכאן נכנס היצר וזועק לעברנו, אבל אינך יכול! האם אתה מסוגל ברגע אחד לעשות מהפכה? ורבים נשארים עם אותה מסקנה – הוריקו פניהם אמרו איך נוכל לעמוד בכל אלו – יאוש!
משה רבינו מגלה לנו את סוד התשובה, "והרי אתם קיימים לפניו" אם אתם קיימים "לפניו" זוהי התשובה האמתית, נספר ונבין:
את המשגיח דלומז'ה, הגה"צ רבי משה רוזנשטיין זי"ע, היו רואים בווידוי של יום כיפור, כשהיה מתחיל את אמירת "על חטא": בראשון היה בוכה בבכיות שליש במשך דקות ארוכות מאוד, ונראה היה שכך יעבור על כל מ"ט ה"על חטא", אולם, כשהמשיכו לעקוב אחריו – גילו שאת שאר הווידוי היה מתוודה ככל אדם. תמהו התלמידים מה טמון באותו ה – "על חטא" הראשון שרבם כה ממרר בו בבכי – תורה היא וללמוד הם צריכים. ניגשו לרבם וביקשו ממנו שיגלה להם את סודו.
השיב להם רבי משה במשל: חייל אחד מצבא המלך לא הקפיד על כל כללי הצבא: פעם קם מאוחר למסדר הבוקר, פעם היה לבושו מרושל, ופעם לא שמר דיו על עמדתו. כשיעמידוהו למשפט – יעמידוהו על כל הפרטים שנכשל בהם, ובפסק דינו ייכתבו כמה וכמה סעיפים שכולם יחד גוזרים עליו את עונשו. אולם, אם באמצע מלחמה יסיר החייל את מדיו ויערוק מהצבא – יחסרו לו פרטים רבים: כמה ימים לא יתייצב במסדר, הוא לא שמר בעת שמירתו ועוד – אבל לא ידונו אותו על זה כלל – הוא יועמד לדין על בגידה, על עזיבת המערכה ועל עריקתו מהצבא. אין צורך בצבירת כל הפרטים כדי להענישו חמורות.
אמר רבי משה: על מ"ט חטאים אנו מתוודים, אבל לכולם יש פתיחה – "על חטא שחטאנו לפניך" – זהו האל"ף של הווידוי: על חטא שחטאנו בזה שחיינו אינם לפניך! – אנו מתוודים בראשונה על כך שאנו חיים את "חיינו" בנפרד ואת "חיי התורה והמצוות" בנפרד – אנו הולכים בתחושה שאת החיים בכללותם מספק לנו העולם או שאנו מספקים לעצמנו, וחוץ מזה – קיים חלק נוסף – קיום התורה והמצוות; יש כאן חוסר של חיים לפני ה', הווידוי שלנו הוא על כך שאנו מחוץ לפרשה! על כך שלא עלינו, ערקנו מצבא ה'!
נבין מעתה: הרמב"ם פוסק שישנם ד' שלבים בתשובה "חרטה, עזיבת החטא, וידוי וקבלה לעתיד. משמע שאם אין את כל הארבע לא התקבלה תשובתנו, ומאידך חז"ל אומרים (קידושין מט ע"ב) שהמקדש אשה על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו. משמע שדי לנו בהרהור תשובה?
התשובה היא לחזור בתשובה זה לסובב את הפנים אל הקב"ה, עבירה מפנה אליו גב, צריך לסובב את הפנים חזרה להקב"ה. כל מי שנוסע מהמרכז לצפון נסיעה של מאתיים ק"מ לא יגיע תוך מספר דקות. הוא יתחיל לנסוע קילומטר אחד ועוד אחד. אם הוא בכיוון הנכון – סופו שיגיע אל היעד. תשובה זה תהליך שעלול להיות ארוך וממושך, אבל הכל מתחיל עם ההחלטה שאני מכניס את הקב"ה לחיים שלי!
בעיית הבעיות כשאנו עושים חשבון האם לעשות כך או כך ומתחילים לשקול, לוקחים את כל השיקולים מה כדאי לי, איך יסתכלו עלי, מה אני ארוויח.
אבל מה עם הקב"ה? אתה מגדיר עצמך כאדם שומר מצוות, האם לא חשוב לך גם מה הוא רצונו של הקדוש ברוך הוא? מה הוא ירוויח מזה!! ואז קורה פלא גדול, אחרי שאדם כבר החליט מה טוב, לו, בדרך כלל הוא גם מצליח לצרף את הקב"ה לשיקולים שמתאימים לו. אם אתה הקטר, והקב"ה הוא כביכול ר' הנגרר חלילה וחלילה, הרי אז אתה תעשה לבסוף את מה שרצית לעשות מלכתחילה, ועוד תמצא לעצמך חיזוקים מהתורה בהחלטה גמורה שזהו רצון ה'.
זוהי עבודתנו בראש השנה. בראש השנה אנחנו מקבלים על עצמנו את עול מלכותו, עם מעט מחשבה… לא מדובר במלך רק כי יש לו כתר. מדובר במלך שחיינו מסורים בידו, ראייתנו בידו, תזוזתנו בידו, היכולת שלנו לנשום, להניע אצבע או ללעוס את האוכל, הכל בידו. אנחנו שלו, שייכים לו, בלעדיו אנחנו לא קיימים.
אם אנחנו מקבלים החלטה שבכל מערכת החיים שלנו נזכור שאנחנו ניצבים לפניו, השיקול הראשון במערכת השיקולים שלנו זה מהו רצון ד', אם מכאן תתחיל מערכת השיקולים שלנו – תמיד נגיע אל המקום הנכון בעזרתו יתברך.
מי שמתחבר אל "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", ובראש ה"וידע" הזה יעמוד – אני. אם אני אדע את זה, אני פונה אל הצד הנכון וממילא ה'זכרנו לחיים' הוא "למענך אלוקים חיים".