"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כ"ג י')
אציין ואעיד את אשר ראו עיניי ושמעו אוזניי, בעת שבאתי לבקר כעשרה ימים קודם פטירתו בביה"ח, בעת עומדי סמוך למיטתו, והחזקתי בזרועו, הביט אלי בעיניים פתוחות ומבלי יכולת לדבר, היה נראה בחוש ובעין איך שמוחו ודעתו לאו בעלמא הדין, כי היה ממלמל בקול ובסיבוב לשונו פסוקים ומאמרים בלי הפסק, מבלי יכולת להבינם, ולעמוד עליהם במה דבריו אמורים.
ועם כל זאת, תיבה אחת שיצאה מפיו בקדושה ובטהרה שמעתי בבירור כיום בהיר, הלא הוא תיבת "קדוש! קדוש! קדוש!" קדושה! שחזר עליה עשרות פעמים בשפה ברורה ובקול גדול ובלבת אש קודש, אשר שמעתי היטב ולא עוד אלא כשהטיתי פעם אחת עיניי לצדדים הרים קולו בחוזק "קדוש קדוש!" הלא דבר הוא, מי שלא ראה מחזה זה, לא ראה בשר ודם מתקדש עלי אדמות כמוהו, והיה המראה לחרדת אלוקים! סימן יפה לו.
אשכבתיה דרבי
ברצוני לסיים יריעה זו, בסימנים מובהקים אשר ניתנו כאותות ומופתים מן השמים, מהם יכירו וידעו כל יושבי תבל, מעט מגודל האבידה שאיבדנו עם פטירת הצדיק, והוא בהקדם מאמר חז"ל (כתובות ק"ג:) בזה הלשון, 'והתניא, כשחלה רבי, נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר לו רבי, מפני מה אתה בוכה, והתניא, א) מת מתוך שחוק- סימן יפה לו, מתוך הבכי- סימן רע לו. ב) פניו למעלה- סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו. ג) פניו כלפי העם- סימן יפה לו, כלפי הכותל- סימן רע לו. ד) פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים- סימן יפה לו. ה) מת בערב שבת- סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו. ו) מת בערב יום הכיפורים סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו. ז) מת מחולי מעיים- סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים. אמר ליה, אנא אתורה ומצות קא בכינא!" עד כאן לשון הגמרא.
והנה כל המעיין והשומע על זמן ואופן פטירת אבינו רוענו ימצא פלאות, איך שרובן של סימנים היפים אשר נזכרו פה, נתקיימו בו במלואם פשוטו כמשמעו (מלבד שאר עניינים הנוגעים לכלל ולתלמידיו):
א) נפטר מתוך שחוק. ב) כשפניו למעלה. ג) פניו כלפי העם. ד) פניו צהובין ואדומין. ה) בערב שבת. ולא עוד אלא יציאת הנשמה היתה כעשרים דקות אחרי השקיעה, כנס רגליו ויאסוף אל עמיו מימי החול ועולם הזה, עם סיום ימות החול- ונכנס לעולם הבא ליום שכולו שבת עם כניסת השבת, וזכה ממש למה שפירש"י (שם) מעלת הפטירה בערב שבת, "שיכנס למנוחה מיד" עד כאן לשונו, יודע עתיו ורגעיו. כך נוהג עם פטירת צדיקיו וחסידיו האמיתיים. ו) במוצאי יוה"כ, שפירשו השל"ה הקדוש ושאר ספרים הקדושים דהיינו מתוך תשובה, וכך הוא בערב שבת זמן תשובה ז) נפטר מחולי מעיים מתמשך וכנ"ל ח) נפטר בכניסת והתקדש ליל חג הפסח, זו בחירתו של אותו צדיק "אוהב ישראל", לצאת נשמתו בזמן שאין איש, ולא תגיע השמועה לכלל הציבור, רק אחר עריכת הסדר. באופן שלא תערב ותבלבל עריכת הסדר וליל התקדש החג. אולם בשמים אותו לילה כיום יאיר כמאמר חז"ל (מו"ק כה:) 'רוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק'. ט) ומאז שבעת הימים הראשונים היו מהולים בשמחת ז' ימי החג, להורות שמיתת צדיקים מביאה ששון ושמחה להקב"ה בעלמא דקשוט כנ"ל. י) ימי השבעה ועיקרי ההספדים נערכו אחר החג כשעדיין היה בין הזמנים, שלא להפריע סדרי הישיבות והכוללים. ונסתיימו בערב ראש חודש אייר, כדי להתחיל זמני וסדרי הלימוד בישיבה ללא הפרעות, שזה היה מעולם כל עיקר מגמת חייו ורצונו, עד אשר מסר נפשו עליו, שה'זמן' בישיבה יפתח בזמן ובהתמדה רבה, וראה זה פלא שכן צוה רבינו הקדוש (שם ע"ב) לחכמי דורו ותלמידיו, הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום ופירש"י 'לעסוק בתורה'!
(מתוך רב רבנן בעריכת הרב יעקב הייזלר)