בשבוע שעבר הלך לעולמו בירושלים יהודי בשם ר' שרגא שפיצר זצ"ל. לא זכיתי להכירו אך גלגלה ההשגחה והגעתי לניחום אבלים אצל בניו.
"טוב ללכת לבית האבל" אומר לנו שלמה המלך כי זה קצת מזכיר לנו את התכלית ומעורר לעבודת השם.
סיפר שם בנו מנהג מעניין שהיה לאביו המנוח. הייתה לו חנות קטנה ברחוב יפו לפני הרבה שנים, בהמשך החנות גדלה והתפתחה ועברה למקום אחר, אך כשעדיין הייתה שם לפעמים היו נכנסות לחנות נשים שלבושן לא היה מספיק בצורה הולמת, או אז היה ר' שרגא שולף מתחת לדלפק צעיף גדול ששמור היה עמו, ומבקש בעדינות שיכבדו אותו ויעטפו את עצמן בצעיף.
כל בר דעת מבין שזו סיטואציה לא נעימה שיכולה בקלות להוביל לפגיעה ברגשותיהם של הנשים, אך זו בדיוק הייתה החוכמה המיוחדת של ר' שרגא, לעשות זאת בעדינות המתבקשת ובחיוך מיוחד מתוך כבוד, וזאת מבלי להתפשר על קוצו של יו"ד, אלא כולם הבינו שהוא מתכוון ברצינות וכיבדו את רצונו.
סיפור זה הזכיר לי את מה שמסופר בגמרא על הרופא 'אבא אומנא', שזכה לקבל כל יום ויום בת קול מהשמים שאמרה לו "שלום עליך", בעוד שאביי היה מקבל כזה בת קול רק אחת לשבוע ורבא קיבל רק בערב יום הכיפורים.
הגמרא מספרת כי חלשה דעתו של אביי בשל אבא אומנא. אמרו לו מן השמים: "לא מצית למיעבד כעובדיה" – אתה אינך יכול לעשות כמעשיו.
היה לו מנהג נאה כשהיה מקיז דם לנשים היה לו בגד מיוחד שכיסה את כל הגוף ורק היה בו חור זעיר שבו הקיז את הדם.
בנוסף, היה לו מקום מוצנע בו שמו את התשלום על ההקזה, כך שאדם שיש לו ממון לשלם הניח בתיבה את המעות ואילו עני שאין לו לא נצרך לשלם או להתבייש ולהסביר שאין לו ממון ואף היה יכול לקחת ממון להחיות עצמו. כמו כן לא היה נוטל תשלום מתלמידי חכמים.
אנו רואים מפה שלפעמים אדם מאמץ מנהג יפה לעצמו והוא יכול לזכות על ידי זה לבת קול מהשמים. עד כדי שאומרים לאמורא אביי "לא מצית למיעבד כעובדיה"… כביכול אמרו לו, עם כל הכבוד, ויש כבוד, אבל הוא יש לו משהו מיוחד שלך אין.
כל אחד במקום שלו, בעבודה שלו, בבית כנסת או בבית, יכול לאמץ לעצמו מנהג מיוחד או הנהגה מיוחדת לפנים משורת הדין, ונזכה שמהשמים יברכו אותנו ב'שלום עליך'.