סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: הדבר אירע בשנת תשכ״ד או תשכ״ה. ישבתי בביתי. לפתע נכנס אלי אברך אחד מידידי ומכירי, דמעות נטפו על לחייו ופתח בשיחה נרגשת מאד.
"רבי שלום", כך פתח, "אני בא עכשיו מנסיעה ארוכה מחוץ לירושלים. טרם נכנסתי לביתי, ראיתי לנכון לבוא לספר לך סיפור נורא". וכך סיפר:
נסעתי היום עם עוד אברך אחד להציל ילדה שהכניסוה למיסיון בכפר הסמוך לזכרון יעקב. כשחזרנו ממשימתנו, ביקשני אותו אברך שאצטרף אליו לזכרון יעקב, שכן בהיותו בחור למד בה בישיבת "כנסת חזקיהו״ שהתחילה דרכה שם.
אדם אחד ושמו צמח, מתושבי המקום, היה יוצא ונכנס בישיבה. לא ירא־שמים היה האיש, אבל חיבב את בני הישיבה ואהב להיות במחיצתם, וכך הפך להיות דמות מוכרת בין כותלי־הישיבה. בטוב־לבו הלווה לבני־הישיבה כספים ופעמים אף העניק להם מתנות. אף אני – המשיך האברך ואמר לי – לויתי ממנו פעם אחת עשרים ל״י. נזכרתי שטרם פרעתי את חובי, על־כך אבקשך להצטרף עמי לחפש את האיש על־מנת להחזיר לו את החוב.
נכנסנו בין משעולי העיירה. הגענו לגן המושבה, והנה מצאנו את האיש יושב לבדו על ספסל בגן. זיהויו היה ודאי, ללא כל ספקות. כיון שחלפו שנים, נראה האיש חולה, שבור ורצוץ. הזקנה קפצה עליו. הוא ישב שעון על מקלו.
ניגשנו אליו. ידידי האברך פנה אליו בשמו. אף ניסה להזכיר לו אי־אילו דברים כדי שייזכר במי המדובר, אך לשווא. האיש לא גילה כל סימן. את העשרים ל״י שמסרנו לו לקח, וניכר היה שבאופן כללי הוא זוכר הלוואה זו.
למרות חולשתו הגדולה, הוא התאושש קמעא והתחיל לשוחח עמנו. הוא תינה בפנינו את מר־גורלו, את חולשתו הגדולה, את כפיפות גוו. האזנו לו בסבלנות. כשכילה דבריו אמרנו לו שפנינו מועדות ל״כפר־חסידים״ ונזכיר את שמו לפני רבי אליהו לופיאן זצ"ל המכירו היטב, שיתפלל עליו ויברכהו.
משאך שמע את השם ״רבי אליהו״ התחיל לבכות בדמעות שליש. "רבי אליהו הצילני ממוות בטוח. הודות לו נשארתי בחיים".
סקרנים היינו למשמע התגלית המרעישה. הטינו אוזן, וצמח סיפר:
לפני כמה שנים, עת שכנה הישיבה בזכרון־יעקב, נחליתי מאד. חצי גופי היה משותק לחלוטין. הרופאים אמרו נואש לחיי. כיון שעשיתי הרבה טובות לבני־הישיבה הרהבתי עוז בנפשי לשלוח שליח לרבי אליהו שיספר לו את מצבי ושיתפלל לרפואתי.
יום אחד מתדפק רבי אליהו על דלתי כשהוא מלווה בעשרה בחורים מהישיבה. עמדו כולם סביב למיטתי ואמרו כמה פרקי תהילים. לאחר מכן הורה רבינו לבחורים לחזור לישיבה. פנה אלי ואמר: "צמח, החפץ אתה ברפואתך?"
התחלתי לבכות ועניתי: איזו שאלה!
אמר לי: "אם־כן, שלח לקרוא לבנך ולבתך, ואם הם יבטיחו שלא יחללו את השבת תהיה לך רפואה".
מיד ביקשתי מאחות בית־החולים שתטלפן אליהם שיבואו. הם באו. פנה אליהם רבי אליהו ואמר: "הרוצים אתם שאביכם יבריא?"
ענו: "ודאי! ודאי!"
אמר להם: "אם־כן, עליכם להבטיח שמהיום והלאה לא תחללו את השבת".
ואכן הם הבטיחו להמנע מחילול־שבת. או־אז, התתיל רבי אליהו למשש את ידיי ורגליי המשותקות סביב סביב. אחר־כך הרים את ידי, את רגלי, ואמר לי: "צמח, אני מבטיח לך שבקרוב תרד מן המיטה ותישאר בחיים".
וכך היה. לא עבר שבוע ימים והמצב השתנה פלאים. ירדתי מן המיטה. אמנם גופי שבור וגווי כפוף – אך נותרתי בחיים מהלך על מקלי…
סיפור זה סיפר בעל המעשה, צמח, לאברך שבא לביתו של רבי שלום שבדרון מיד כששב לירושלים, כדי לספר לו זאת בדחיפות, דברים כהווייתם.
(גיליון 'שבת אורה', מתוך הספר 'ר' אל'ה')