אני אברך צעיר המתגורר בחיפה. כמו זוגות רבים, קנינו דירה להשקעה, וחילקנו אותה לשלוש יחידות המיועדות להשכרה ליחידים.
לנושא השכירות לבודדים אפשר לייחד כתבה שלמה מכמה בחינות. לא לחינם אמרתי יחידות המיועדות להשכרה', ולא יחידות מושכרות', מאחר שלא תמיד נמצא השוכר המיוחל; דהיינו, ראשית כל השוכר, ושנית המיוחל… הואיל וגם כשכבר מצאת דייר, נותר לקוות שיהא זה אדם שפוי, ישר, שישלם בזמן, שיהיה כיסוי לצ'קים שלו, שלא יגרום נזק מוגזם לדירה…
בחסד ד' מצאנו שוכרים מצוינים. שכרנו לעצמנו דירה באחד האזורים המתחרדים, סמוך לכולל מצוין שאליו התקבלתי, ואשתי החלה לקבל מילוי מקום בבית יעקב המקומי. ההכנסות האלו הספיקו לתשלום השכירות לדירתנו ולצורכי מחיה באופן סביר.
כחמישה חודשים חלפו, והעניין התחיל לקרטע; אחת השוכרות עזבה, ושוכר חדש טרם נראה בארץ. המתווכים ניסו לעזור, אך לא הלך. באופן בלתי מוסבר, הפכה התקופה לשחונה גם מצד בית הספר. הטלפון של אשתי, שבחודשים הקודמים לא פסק מלקבל בקשות והזמנות למילוי מקום, שכב דומם.
מפלס ההכנסות ירד באחת, ואיתו מצב הרוח של רעייתי. מדי פעם קראו לה לשעה או שתיים, אך מובן שבפרוטות שקיבלנו על זה לא ניתן היה לכסות את הלחם, את הביצים ואת חשבון המים, וכמובן לא את שכר הדירה.
חודש… חודשיים… כמה אפשר… אציין כאן לשבח את אברכי הכולל הצדיקים שעזרו לי כספית באותם חודשים קשים, לבל אפול לבור עמוק מדי.
ואז סופסוף נמצא שוכר: בחור חייכן וגבוה בן עשרים ושתיים, נראה רציני ומבטיח. גם לדירה השנייה נכנסה שוכרת כלשהי, ונראה היה שהרכבת עולה על הפסים הנכונים. במשך מספר חודשים זרמו התשלומים כמתוכנן, והרוגע החל לשוב לחיי. אבל אז התחדשו הבעיות. התשלום החודשי מהשוכר הצעיר החל להתמהמה…
יום-יומיים חולפים מהתאריך, הבחור נעלם. שוב ושוב אני מתקשר, אין קול ואין עונה.
במהלך השבועות הבאים ניסיתי להשיגו בכל דרך הגיונית ושאינה כזו. היצירתיות שלנו יצאה לפעולה, והרעיונות היו נפלאים, אך העלו עשן. ובינתיים יש עלויות של אחזקת הדירה, של שימוש שוטף של המתנחל, והכנסה אין.
הדבר היחיד שחשבתי עליו ונמנעתי מלעשותו הוא לפנות למשטרה בתלונה. היחידות המושכרות חולקו באופן פיראטי, וחששתי שברגע שאפנה למשטרה אהיה אני הניזוק הראשון. בדומה, חששתי להציק יותר מדי לשוכר, שמא יעלה בדעתו להלשין עליי למשטרה, ויצא שכרי בהפסדי.
התחלתי לנסוע על בסיס יומי כמעט לקריית חיים, עוקב אחריו, משלשל מעטפות לתיבה, מתחת לדלת, מה לא…
בכל פעם שבה השחלתי מעטפה בחריץ שבין הדלת לרצפה, לא רציתי אלא לקחת פטיש עוצמתי ולהעיף את הדלת. אבל מה? פריצה היא דבר בלתי חוקי, ומעשה כזה מכניס אותי היישר ללוע המשטרה. נמנעתי מכך, והמשכתי לנסות להשיגו בדרכים שונות ומשונות. וכמובן, להתפלל…
ההורים מן המרכז היו מתקשרים פעמיים ביום לשמוע בשלום השוכר ומה ייעשה בו. לא היה לי מה לענות. הדבר היחיד שהחזיק אותי בתקופה הזו היו האברכים הצדיקים שנתנו לי גב ותמיכה, כמו משפחה חמה ומלוכדת.
אבל לצערי, בימים האלו לא פגשתי אותם כמעט; הרדיפה המתישה אחר השוכר הנעלם שיבשה לי את סדרי החיים בכלל ואת סדרי הכולל בפרט.
בשלב מסוים קלטתי שאני רודף אחרי הרוח, ובעצם, אין תועלת במאמצים הרבים שאני משקיע. לא אני מנהל את העולם, אלא יש מישהו שיושב למעלה ודואג לי, אוהב אותי הכי בעולם. הוא זה שיצר לי את הסיפור הזה, והוא זה שיוציא אותי ממנו בדיוק ברגע שייראה נכון מלפניו. הבחירה נותרה בידי האם להעביר את ימיי בניסיונות שווא לאיתור השוכר הנודד, או לפנות למסלול של עלייה, של שטייגען.
המחשבה הזו הכתה בי פתאום כמו ברק. אני זוכר את המקום שבו עמדתי, ליד עמוד החשמל האפור בפינת מיכאל-בר כוכבא, וההחלטה הייתה מיידית וחותכת: על חשבון הסדרים אני לא נוגע יותר בסיפור הזה, בלי נדר.
הייתה זו שעת צהריים. כבר לסדר ב' נכנסתי חדור עוצמה ומוטיבציה: חסל סדר הסתובבות סביב עצמי וסביב העניין הזה. ד' יילחם לכם, ואתם תשבו ותלמדו… אני מתחזק בתורה, וד' יתברך ישלח לי ישועה.
החברותא שלי לא האמין למראה עיניו. נדיר היה לראותני בתקופה האחרונה יושב בנחת מול הסטנדר. צללנו לים הגמרא, איזו מתיקות וערבות… הרגשתי שחזרתי הביתה, שכחתי מהכול.
ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון, אך התחושה הנפלאה הזו לא הניבה לי שטרות לתשלום השכירות…
באחד הערבים, אני יושב בבית בסדר ג' מול הגמרא, הטלפון רוטט. אני בודק, מספר חסוי. כנראה מהטלפון השני של הוריי. אולי קרה משהו? אולי זקוקים לי בדחיפות?
הלו? משהו דחוף לעכשיו? אני שואל.
"שלום, מדברים פה ממשטרת ישראל, מרחב זבולון—" טראחחח. הטלפון התגלגל לי כמעט מהיד. בטח עלו עליי…
"ידוע לנו שיש לך דירות להשכרה. ביחידה הימנית מתגורר אדם בשם…"
פטישים הולמים בלב וברקות. ריח של שריפה. אני מתחיל לגמגם תירוצים…
השוטר אינו מחכה לתגובה. הוא ממשיך: "תירגע, הכול בסדר, אני מתקשר אליך כי אמו של הבחור פנתה אלינו מחו"ל. היא מחפשת אותו".
אני מנסה להבין אם מכינים לי כאן מארב סמוי, אם מנסים לתפור לי תיק, או לטפל בעבירת הבנייה מהדלת האחורית. מגמגם משהו על כך שגם אני מחפש את השוכר הזה שחייב לי הרבה כסף, ומסיים בכך שמצידי – המשטרה יכולה לפרוץ לדירה.
השוטר זורם איתי. "או קיי, אני מבין. אבל אין לנו סמכות לפרוץ. הדירה בבעלותך בלבד".
אין בעיה, אני מאשר לך. הלוואי; תפרצו את הדירה ותגידו לי מה קורה. תאמין לי, שבועות אני רודף אחריו, לא רואה ממנו שקל. רק סופג הוצאות.
השוטר מקשיב. שואל אי אילו פרטים ומבשר לי שפתח לו תיק, לברנש. והוא חוזר אליי תיכף.
לאחר כמה דקות שוב צלצול. חיים ממרחב זבולון על הקו: "דיברתי עם המפקד. אם אתה רוצה, בוא עכשיו לקריית חיים ותפרוץ לדירה".
הרגשתי בובת תיאטרון, מובלת בתוך סיפור מתח על ידי מי שהכול שלו לסיטואציה הזויה, שבה אני עומד בפיקוח שוטר ומעיף את דלת הדירה…
הרגע שממנו פחדתי כל כך מפני הלשנה למשטרה, נעשה בסופו של דבר בהשגחת שוטר ובאישור מפקד.
השוכר לא נמצא שם. והאמת היא, שעד היום אין לי מושג מה קרה איתו ולאן הוא נעלם. אבל התחושה הייתה משכרת. לראות את ד' בעיניים, לראות בהתגשמות ההבטחה של "תורה מגנא ומצלא". לחוש את המשמעות הפשוטה של "הנוטל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".
לאחר התייעצות עם רב פונתה הדירה מחפציו של השוכר הנעלם, ותיקנו את הדלת. בהמשך זימן לנו הקב"ה שוכרים חדשים וישרים, אך הסיטואציה הבלתי הגיונית הזו, טבועה עמוק עמוק בדמנו בקשר של "אהבת עולם אהבתיך".
הרב פנחס זרביב מכון למעשה, ממרוה לצמא י"ז בסיון תשפ"א)
