"והוא יושב פתח האוהל כחום היום"
כשרואים אנו את הנהגתו של אברהם אבינו, עם כל גדלותו בתורה, עם כל ידיעותיו, עם כל התעסקותו בעניינים רוחניים, אנו פוגשים אותו דווקא בנישה של עשיית החסד.
בגיל תשעים ותשע הוא עורך ברית מילה. הוא תשוש וכואב. כל אדם במצבו היה לוקח חופשה של שבוע-שבועיים, נוסע למעיינות מרפא, אמבטיות בוץ וכדומה. אברהם נשאר בבית. אבל גם בבית אינו נח. הוא יושב פתח האוהל כחום היום ומצפה לאורחים. עז רצונו לעשות מעשי חסד. זהו שילוב מנצח. מצד אחד גדול בתורה, אך מצד שני, אינו מזניח את העניינים שבין אדם לחברו. גדולתו מתבטאת בתחום זה, לא פחות מבתחום התורני.
נביא שתי עובדות מעניינות שתחדדנה את ההדגשים שאנו מוצאים באישיותו של אברהם אבינו. הסיפור הראשון אודות המהרי"ל דיסקין – רבה של ירושלים לפני כמאה שנה. הוא היה גאון שבגאונים. שלט בכל מכמני התורה וחיבר ספרים רבים.
אגב, למהרי"ל יש חיבור מיוחד אודות עקידת יצחק. רבים שואלים מה מיוחד כל כך במעשהו של אברהם בעקידת יצחק. כלום לא היה כל אחד מאיתנו עושה אותו דבר, אילו נצטווה ציווי ישיר מאת הקב"ה? ובפרט אם נזכור שיצחק לא התנגד אלא להיפך. שיתף פעולה. "וילכו שניהם יחדיו".
ישנם הסברים רבים לכך.
המהרי"ל כותב באור מענין: הרמב"ם מבאר את ההבדל בין אברהם אבינו לשאר הנביאים: אברהם הביט באספקלריא מאירה. שאר הנביאים הביטו באספקלריה שאינה מאירה. ומילים פשוטות יותר, אברהם קיבל את המסרים מהקב"ה באופן ישיר וברור. "פה אל פה אדבר בו". שאר הנביאים ראו מראות נבואה, ועל פיהם נתנבאו. 'סיר נפוח', 'מקל שקד' וכדומה. הם לא ראו ושמעו דברים חד משמעיים, ראו מראות, והיו צריכים להכניס אליהם את הפרשנות האישית שלהם.
בניסיון העקידה נהג הקב"ה באברהם כפי שנהג בשאר הנביאים. לא אמר לו את הדברים במפורש, אלא הראה לו מראה. על פי המראה הסיק אברהם שזה מה שהקב"ה רוצה ממנו. כאן טמון ההבדל בין אדם מן השורה, גדול ככל שיהיה, לבין אברהם אבינו. אם אנחנו היינו רואים מראה כזה, היינו מנתבים אותו לפי רצונותינו. היינו מושכים לכיוונים שאנו חפצים בהם. לא היינו מעלים על דעתנו רעיון שכזה, להעלות בן יחיד לעולה. אברהם סילק את כל ה'אני' שלו. את כל הנגיעות האישיות. וכך פרש את המראה באופן הנכון והראוי.
ברור שאם הקב"ה היה פונה אלינו ישירות, גם אנו היינו נוהגים כאברהם אבינו. אבל כאשר מדובר במראה שניתן לפרשו בכמה פנים ואפשרויות, אפשרות שמקלה עלינו את החיים ואפשרות שקשה לנו לקבלה, ודאי שהיינו נוטים לכיוון הנוח לנו.
זו היתה גדולתו של אברהם במעשה העקדה. הוא לא הכניס למערכת השיקולים את רגשותיו ורצונותיו האישיים. דחק הכל הצידה, והביט במראה הנבואה רק דרך משקפי עבודת ה' יתברך.
נחזור לסיפורנו: כאמור, המהרי"ל היה ענק שבענקים בתורה. אבל לא ישב ספון בחדרו ועסק בתורה. הוא דאג לזולת באופן מעורר התפעלות. בסעודת הצהרים היו יושבים אצלו עניים ונדכאים רבים. הוא עצמו היה יושב בראש השולחן. כמעט לא אכל, אפילו לא נטל ידיים. ישב ועיין בספר.
יום אחד, כאשר היו כולם ישובים בסעודת הצהריים, קם לפתע המהרי"ל ממקומו, וניגש לאחד שהיה ישוב בקצה השולחן. התיישב לידו, חתך עבורו את הלחם לחתיכות קטנות, קילף את החלק הקשה. טבל את הלחם במרק והאכיל ממש בידיו את הישיש, התברר שלאותו זקן לא היו שיניים, והוא התקשה באכילת מזון קשה.
לאחר מכן שאל אותו אחד התלמידים: "כיצד הרב שם לב לקשייו של הזקן, הרי ראיתי שהרב היה שקוע כל כולו בספר שלפניו!".
אמר לו הרב: "מתפלא אני עליך. מדוע אינך תמה על אברהם אבינו? הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לבקרו. כל כולו שקוע בחוויה רוחנית שאין למעלה הימנה. קרבת ה' במדרגה הגבוהה ביותר. ובכל זאת אומרת התורה, 'וירא ה' אל אברם… וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו' [בראשית יח ב]. הוא רואה שלושה אנשים שנראים לו כערבים, 'וירץ לקראתם'".
כיצד יתכן שתוך כדי המצאותו במצב רוחני שכזה, הוא רואה בכלל משהו חוץ לד' אמותיו. כיצד הוא מפנה בכלל מבטו ודעתו, מה גם שמדובר בערבים, נטולי קדושה וטהרה. התשובה היא: אכן כן. זו הדרך האופיינית שיהודי צריך ללכת בה, זה מה שהקב"ה דורש מאיתנו. גם אדם רוחני השקוע ראשו ורובו בסוגיה עמוקה, צריך להתרגל לשים לב לנעשה סביבו. אולי מישהו צריך עזרה וסיוע.
גם כאשר אתה מצוי טפח וטפחיים מעל הקרקע, אל לך להיות מנותק לחלוטין. אפילו אם בורא עולם נמצא אצלך, וכי יש דבר המשעבד מחשבתו של האדם יותר מכך? ובכל זאת, העין צריכה להיות פקוחה. הלב צריך להיות רגיש, לחוש את המצוקות ולהיחלץ לעזרה. אין בכך משום זילותא בכבוד המקום. אדרבה, זהו חפצו של הבורא. לכך הוא מצפה מהאדם באשר הוא.
לפעמים אדם מבוגר עולה על אוטובוס. כבר אין מקומות ישיבה. הוא מצפה שמאן דהו יתייחס אליו ויפנה עבורו את מקומו, אך למרבה הפליאה, למרות שהאוטובוס נוסע בעיר אפורה ומשעממת, כולם מביטים בשקיקה בנוף… ויש שמגדילים לעשות, תוקעים חוטמם בספר ועושים עצמם כשקועים בלימוד כמו בהיכל הישיבה בזמנים הטובים. ודאי, אדם צריך ללמוד ולהיות שקוע בלימודו, אבל לא על חשבון הסיוע לזולת. זו הגישה היהודית. זה היה אברהם שבעצם הציל את כל האנושות. העביר לדורות הבאים את מורשתו, להיות עסוק בלימוד תורה, בתפילה וקיום מצוות, אבל יחד עם זאת לשים לב לנעשה סביב, ולסייע ככל הניתן לזקוק לסיוע.
ישנה גירסה חסידית לסיפור שסיפרנו אודות מהרי"ל דיסקין: בעל ה'צמח צדק' היה נכדו של בעל התניא. שני גדולי עולם, משכמם ומעלה. כל ימיהם עסקו בתורה בשקידה ועמקות מופלאה. כאשר נולד לבעל ה'צמח צדק' בן, התגורר לתקופת מה בביתו של סבו, בעל התניא. יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, פצח הילד בבכי רם. ה'צמח צדק' שישב בסמוך היה כה שקוע בסוגיא עד שלא שמע כלל.
לפתע הוא רואה את סבו, בעל התניא, ניגש אל עריסת התינוק.
נעור ה'צמח צדק' משקיעותו, ואז פתאום שמע את קול בכיו של הנער. התנצל בפני הסב באמרו שלא שמע את התינוק מכיוון שהיה שקוע בלימודו. אמר לו סבו: "וכי סבור אתה שאני לא הייתי עסוק בתורה? אבל, דע לך כלל גדול בחיים: כשיהודי בוכה – צריך לשמוע! יהיה מה שיהיה!".
האדם צריך לסגל לעצמו 'אנטנה פתוחה' לקליטת רחשי מצוקה. לא להסתגר בתוך עמו. על גדולי ישראל לדורותיהם, ענקים בתורה, בתפילה ובמצוות, מספרים מעשים מופלאים אודות מעשי החסד שעשו. הדברים כרוכים זה בזה בקשר בל ינתק. לא יתכן אחרת!
על הרבי מבריסק מסופר שביתו היה ממש הפקר לכל. אנשים היו ישנים בביתו על כל מיטה פנויה. אבל לא הסתפקו בזאת, בבוקר היו יוצאים בכיסים תפוחים ושלל לא יחסר… העירו לו מקורביו: "רבנו, עד כאן! האם צריך להפקיר את הבית ואת הרכוש לכל ארחי-פרחי שבעולם? האם צריך להכניס לבית אנשים חטאים, שאינם זהירים בממון חבריהם, וזאת בלשון המעטה?". אמר להם: "מאברהם אבינו למדתי. הוא הכניס לביתו כל עובר אורח, אפילו עובדי עבודה זרה. לא דקדק בציציותיהם של אורחיו"…
זו אישיותו המיוחדת של אברהם אבינו. האנטי-תזה של אנשי סדום. ענק שבענקים בתורה, אבל גם בתוך האטמוספרה הרוחנית המופלאה הזו, עין אחת צופיה אל העולם השפל. שלושה עוברי אורח, ודאי רעבים, צמאים ועייפים. זו אישיותם המופלאה של גדולי ישראל. אדם יושב בקצה השולחן ואינו אוכל, ככל הנראה יש לו קושי וצריך לסייע בידו.
צריך לדעת, שהמבט הנכון על הזולת, והבנת צרכיו על הצד הטוב ביותר, אינם דברים של מה בכך. לא כל אחד זוכה לעין חדה שכזו. הכל בא מכוח התורה והחסד, שלובים וכרוכים זה בזה.
(מתוך 'מפיק מרגליות')