"זה התקף לב", צעקה האישה בטלפון, "תבואו מהר!"
והם אכן באו. ניידת טיפול נמרץ ובתוכה צוות מוכן ומזומן להיאבק על חייו של החולה השרוע על הרצפה בביתו.
לרגעים היה נדמה להם שהם מאבדים אותו, אין נשימה אין דופק, הוא כבר לא כאן – – אבל לא. מכת חשמל, ועוד אחת, ובסופו של דבר הדופק חזר. וביללת צופרים פונה החולה לבית החולים לקבל טיפול המשך במצבו המסוכן.
חלפו עברו להם שלושה חודשים, והנה הוא מסתובב במרכז המסחרי עם רעייתו, הולך על רגליו כאחד האדם. אלא שהיא פתאום מתרגשת: "זה הפרמדיק!" היא אומרת מניחה יד על פיה, "זה הוא שעשה לך החייאה! בוא, בוא נלך להגיד לו תודה!"
"תודה?" תוהה האיש שחייו אזלו ממנו בעודו על הרצפה, זה ששב לחיים רק בזכות עקשנותו של הפרדמיק שהתעקש על עוד מכת חשמל אחת – "למה שאגיד לו תודה? הוא צריך להגיד לי תודה! המשכורת שלו ממומנת מכספי המסים שלי, הלא כך?"
*
מגוחך?
לא כל כך.
זה קורה כל הזמן.
יושב אברך בבית הכנסת, על יד סטנדר או שולחן. מתנודד קדימה ואחורה, מעל ספר חדש או ישן. מוריד שפע אלוקי לעולם, מונע בהבל פיו מחלות, מצמיח בשקידתו ישועות. מילות התורה הנהגות בפיו פותחות נתיבים של שפע כלכלי לכל באי עולם. בזכותו תופחים חשבונות בנק במזרח ובמערב, מניות עולות, השקעות מצליחות ומתברכים חשבונות הבנק…
ובצאתו לעולם, אנשים קצרי ראות, רדודי מחשבה, מצומצמי דעת סבורים כי מחובתו לומר להם תודה.
כמה מגוחך…
כמה מעורר רחמים וחמלה!
ואם גם אנו נופלים בבור הזה לעיתים, אם גם בנו נדבקת לעיתים תפיסה פשטנית כזו ומעוותת – הרי שהרגע הנוכחי הוא המתאים ביותר כדי לפתוח דף חדש!
(הרב פנחס זרביב, 'למעשה', מתוך בטאון 'אשת חיל')