"וישמע משה ויטב בעיניו" (י' כ')
מידה מופלאה זו, להשכין אהבה בין בני אדם ולהרבות שלום בעולם, היתה מצויה אצל מחותננו, הגאון החסיד רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, רב בית המדרש 'סוכטשוב' בבני-ברק.
אני זוכר שפעם הלכתי עימו ברחובות בני ברק, ולפתע נשמעו קולות רמים מאחד הבניינים הסמוכים. משהתקרבנו לבנין הבנו מיד במה מדובר; היה זה ויכוח שפרץ בין שני שכנים על כותל מסויים שבנו ביניהם, והנידון היה על מי מוטל לשלם את הוצאתו, כל אחד מהם הטיל את התשלום על השני.
הרב קובלסקי לא הסכים להתעלם מהמריבה ולהמשיך בדרכנו. הוא ניגש אל הניצים ושאל: "באיזה סכום מדובר?", והשניים נקבו בסכום המדוייק.
הוא פנה לשניהם ואמר בחיוך לבבי ומרגיע: "תראו רבותי! להתחיל לריב ולהתקוטט כולם יכולים, לא זקוקים בשביל זה לאומנות מיוחדת. החכמה היא איך לסיים את הריב…".
משפט זה עימו פתח הרב קובלסקי את השיחה, כבר הצליחה להשרות במידה מסויימת אוירה של פיוס, ולהמאיס את המחלוקת בעיניהם.
אז ניגש אל אחד מהם ושאל: "עד כמה מוכן אתה לסגת מדרישותיך למען השלום?". ניגש אל השני ושאל: "כמה כסף אתה מוכן להוסיף למען השלום?". את הפרש הסכום שנותר שילם הרב קובלסקי מכיסו הפרטי, ובלבד שהשלום ישוב לשרור בבנין.
היה זה עבורנו ספר מוסר חי, מהו "אוהב שלום ורודף שלום". ממש בחינה של "לא זז משם עד שנעשו אוהבים זה לזה".
"ואם לאו, למה לו חיים?"
הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א, משגיח ישיבת מיר-ברכפלד, שמע הסבר נפלא מדודי, ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל על דברי הגאון מוילנא זצ"ל, הידועים בספר 'אבן שלמה' (פרק א אות ב), הכותב: "עיקר חיות האדם, הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים?".
שאל רבי אריה שאלה עצומה, אינני מבין את מהות שאלת הגאון – "למה לו חיים", וכי לא כדאי לו לאדם לחיות בשביל שיוכל ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות, גם אם לא הגיע למדרגה של שבירת המידות? כל אלו אינן סיבות מספיקות כדי להעניק לו חיים
אמר רבי אריה יסוד עצום ונורא; בהכרח שחיי האדם באים לידי ביטוי ומיצוי דווקא על ידי שתיקן את מידותיו, ונעשה לבעל מידות טובות. הבחינה שבה נבחנת אישיות האדם, היא דווקא אם קיימות בו מידות טובות.
אדם שהוא בעל מידות רעות ומושחתות, ומיצר ומריע לזולתו חלילה, הרי הוא רחוק ממידותיו של הקדוש ברוך הוא – מקור הטוב, הרחמים והחמלה, ומתרחק מקרבתו, ובכך, למעשה, הוא פועל נגד התכלית שלשמה נברא – היא קרבת אלוקים. אם כן נזעקת השאלה מאליה "למה לו חיים?". אדם שעושה נגד התכלית שעבורה נוצר, מדוע יש לו צורך בחיים הללו!
כמה נאים הדברים למי שאמרם. הם מגלמים את דמותו של רבי אריה, שתמיד זכר ללא הרף את חובתו בעולמו, להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. בכל שיגו ושיחו הרגישו – הטבה! מידות טובות! דרך ארץ! ויתור!
הגאון רבי שלום פוברסקי זצ"ל, מראשי ישיבת 'קול תורה', אמר הגדרה נפלאה: "אני מכיר את רבי אריה כבר עשרות שנים, משנות ילדותי הצעירות בתל-אביב, ויכולני להעיד כי למרות שכבר אז היה יְפֵה נפש וּטְהֹור מידות, אולם כל ימיו המשיך בעבודת המידות ועמל להשתלם בזה עוד ועוד. אף פעם הוא לא נשאר על עומדו באותו מקום. תמיד כשפגשנו בו, ראינו התקדמות נוספת בבין אדם לחברו, בהתחשבות בזולת, בהארת פנים, בטוב לב".
הוא סיפר אנקדוטה מעניינת הזכורה לו בענין זה מרבי אריה:
"פעם נפגשנו, אני ורבי אריה, באיזו שמחה. לאחר שדרשנו האחד בשלום רעהו, שאלני רבי אריה אם אוכל להשמיע לו איזה דבר חידוש כל שהוא, והתחלתי להרצות בפניו רעיון מסויים שהתחדש לי אז בפרשת השבוע. אך הדברים לא התיישבו על ליבו, והוכיחני בנעימות: 'רבי שלום! איך שייך לומר הגדרות כאלה?!'…
"קיבלתי את התוכחה בדומיה, ולא השבתי מאומה.
"כעבור שנים ספורות שוב פגשתי את רבי אריה בשמחה, וביקש ממני להשמיע לו איזה דבר חידוש. נענתי ואמרתי בחיוך: 'לפני כמה שנים פגשתי אתכם, ואמרתי לכם דבר חידוש, ולא מצאו הדברים חן בעיניכם'…
"השיב רבי אריה כמתפלא: 'באמת? כיצד יתכן? הרי אתם אומרים תמיד כל כך טוב…', אך לאחר רגע הציע: 'נו! אולי תאמרו כעת שוב את מה שאמרתם אז, ונראה על מה היו תלונותיי?'.
"שוב חזר רבי שלום על הדברים שהשמיע בזמנו לרבי אריה, ופליאתו של רבי אריה רק הלכה והתעצמה: 'הרי באמת אתם אומרים כל כך טוב?! מעניין מדוע פעם שעברה ראיתי לנכון להוכיח אתכם על דברי טעם כאלה…'.
"השבתי לו: 'אתם תמהים למה הוכחתם אותי אז, אולם אני לא תמה. הסיבה שכעת אתם נהנים מהדברים, אינה מחמת זאת שאתם סבורים אחרת מאז, אלא שדרך הצדיקים ברוחניות היא להיות באופן תמידי במצב של 'מוסיף והולך', הן בתורה והן בהנהגה. לכן גם בענייני בן אדם לחברו התרוממתם מאז, ואתם גם מבינים אותי יותר ויורדים לסוף דעתי'…".
רבי אריה חייך את חיוכו הנצחי, והשניים נפרדו כידידים…
הצדיקים הקדישו תמיד עבודה גדולה בדרך ארץ שקדמה לתורה, ומעיינותיהם היו נתונים בשיפור המעשים ותיקון המידות. הם ידעו כמה נחת רוח הדבר גורם להקדוש ברוך הוא.
רבינו הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' כותב, בביאור חלקי החסידות (פרק יט), שהחלק השני בדרכי החסידות הוא אופן עשיית מעשי האדם וגודל ההטבה שלו עם הבריות. "שיהיה האדם לעולם מיטיב לבריות ולא מֵרֵעַ להם, בגוף בממון ובנפש", ומסיים שם בכלל נחרץ: "כללו של דבר הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרום להם שום צער".
זהו הכלל המוצק לבן אנוש החפץ להשתלם במעלת החסידות!
"אין התורה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות"
על דברי התנא באבות (ג, יז): "אם אין תורה אין דרך ארץ", מפרש רבינו יונה כך: "כלומר, מי שאינו יודע תורה אינו שלם במדות של דרך ארץ… בלא תורה לא יהיו דעותיו שלמות בדרך ארץ".
ועל המשך המשנה – "אם אין דרך ארץ אין תורה", פירש רבינו יונה: "רצה לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות. לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצוות [אולי: המידות], כי אי אפשר".
רבנו יונה מדגיש כאן, כי סדר העבודה ושלימות קומתו הרוחנית של האדם צריכה להיות דוקא בסדר מסויים. בתחילה עליו ליישר מידותיו כהכנה ללימוד תורה, כי בלא מידות טובות אין התורה מסוגלת לשכון ולהיספג בגופו, אבל השלמת תיקון המידות תיתכן רק לאחר שכבר רכש קנין בתורה.
כדי שהאדם יזכה לרכוש תורה, ולהיהפך במהותו לאיש מורם מעם, ראשית עליו לתקן את עצמו במידות. אם חלילה האדם לומד תורה ונשאר בעל מידות מושחתות, מלבד זאת שבהנהגתו הקלוקלת הוא בז לתורה קבל עם ועדה, אלא גם הוא נשחת עוד יותר. היא גורמת לו להתגאות ולהתנשא על השני, לנהוג בזול ובפראות, וקדושת התורה שבאופן תמידי מקדשת את החומר, מעדנת את האדם ומרסנת אותו, מסתלקת ממנו ואינה שוכנת בו יותר, למרות שהוא נמנה על עוסקיה ולומדיה.
כך כתב רבי אברהם מוילנא זצ"ל, בספרו 'מעלות התורה' (בפרק 'מעלות המעשה'), בשם אחיו הגדול הגאון מוילנא זצ"ל, בביאור דברי הילקוט (דברים רמז תתקמב): "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" – "אם תלמיד חכם הגון הוא תזל כטל, ואם לאו ערפהו כמטר". זה לשונו:
"ואמר אחי הגאון ז"ל הטעם שמדמה [את התלמיד חכם שאינו הגון] למטר. כמו שהמטר יורד ומשקה עשבים רעים וטובים, וביותר מתגדלין עשבים רעים על ידי המטר, כך על ידי התורה, במי שאינו הגון מתגדלים תכונות רעות בליבו".
לכן השלב הראשון בדרך אל השלימות, היא עבודת המידות ושיפור התכונות, עוד קודם שיעסוק האדם בתורה. "לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצוות, כי אי אפשר" – כלשונו של רבינו יונה. אך כאשר ישפר את מידותיו יזכה כי "בזה תשכון התורה עליו".
מסופר על יהודי שנכנס פעם למעונו של קדוש ישראל מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, ושאלתו בפיו. הציעו לו שידוך עבור בתו, בחור מצויין וידען גדול בהרבה מחלקי התורה, שניבאו לו גדולות ונצורות, וכעת נודע לו כי ה'סטייפלער' מכיר את המוצע באופן אישי, ובא לשאול אם אכן כדאי לו לגשת להצעה המדוברת?
ה'סטייפלער' הגיב בתנועה ששידרה כי הוא אינו מרוצה מהשידוך.
האברך ביקש לשמוע את הסיבה בגללה ה'סטייפלער' הגיב כך, ושאל בעדינות: "מדוע הרב לא 'דוחף' אותי לגשת לשידוך?".
השיבו ה'סטייפלער' בחריפות: "צריך לדעת כי האשה היא לא 'סטנדר' שמנענעים אותה לאיזה כיוון שרוצים ובאיזה זמן שחפצים… אשה היא גם כן 'אדם'. היא בעלת רגשות אנושיים ויש לכבד אותה כנאות, להתחשב בה ולסייע לה בכל מיני מצבים שונים. לכן לא די בכך שהבחור מוכתר במעלות התורה, בשביל לחיות עם בת זוג הוא מוכרח גם להיות בעל מדות טובות!…".
העסקן הנודע, הרה"ג רבי שלמה לורינץ זצ"ל, מספר בספר זכרונותיו, כי פעם אמר לו מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, כי גדול בתורה מוכרח להיות בעל מידות טובות. התפלא רבי שלמה ושאל: "איני יורד לעומק הדברים. אני דוקא סבור שבשביל לגדול בתורה, צריך האדם להיות בעל יכולת התמדה ושקידה, בעל כשרון, קליטה מהירה והבנה מעמיקה. מידות טובות זה אמנם דבר טוב, יפה ומועיל, כבודן במקומן מונח, אבל מדוע הן הכרחיות בשביל לגדול בתורה?"
הרב שך השיבו, כי כעת בשל חולשתו אינו זוכר היכן לחפש את מקור הדברים בחז"ל, אך בהחלט הוא יכול לסמוך עליו שיש לזה מקור, והפנה את השאלה לכיוונו של רבי שלמה: "אדרבה, תאמר לי אתה שם של אחד מגדולי התורה שהינך מכיר ואינו בעל מידות…".
משהחל להרהר בדבר, הפסיקו הרב שך, והורה לו בצורה נחרצת: "חבל לך לחשוב, כי אתה פשוט לא תמצא! ברור אצלי הדבר כי מי שאינו בעל מידות, לעולם לא יגיע להיות גדול בתורה". חד וחלק!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' פרשת צו)