יקותיאל יהודה גנזל | ורעה אמונה – המבשר
היה היה הדבר במוצאי השבת הקודמת. סיימתי לארגן את הבית ויצאתי אל הרכב, פניי מועדות לנסיעה קצרה.
אני מתיישב ליד ההגה, לוחץ על כפתור ההתנעה (הרכב מותנע באמצעות כפתור ולא באמצעות מפתח, למי שמנסה לרדת לפרטים), אבל הרכב לא מתניע. מסתבר שנקודת חשמל היתה פעילה ברכב לאורך השבת החורפית כולה, והמצבר נפח את שאריות כוחותיו.
מה עושים?!
הרמתי טלפון לידיד טוב שמוכר גם כחשמלאי אמין (החיפאים שבינינו מכירים אותו: רב נפתלי שנק היקר). הייתי אובד עצות. בור ועם הארץ אנוכי במכניקה של רכבים.
"אל דאגה", הוא הרגיע אותי. כחלוף חמש דקות הוא כבר חנה לצדי, הגיעו ברכבו במסירות של חברים, הוא חיבר בוסטר (מכשיר חשמלי שמעניק בוסט' חשמל למצבר) והפלא קרה… המנוע הונע והמצבר חזר מארץ המתים אל חיים פעילים ותקינים. תהילה לא-ל ותודות לידידי הטוב!
יצאתי לנסיעה והמחשבות שלי לא הרפו ממני. הבנתי הבנה עוצמתית במיוחד:
(כמעט) כל אחד מוצא את עצמו לפעמים כשהמצבר הנפשי והנשמתי שלו מתרוקן ומתעייף. כל אחד ביומו הוא ונסיבותיו הוא, כל פעם מדובר בטרדה אחרת, רוחנית או גשמית, שמרוקנת אותנו ומשביתה אותנו. במקרה כזה האדם מתהלך מרוקן כולו. ללא אויר וללא אור.
ולפעמים הישועה מגיעה על ידי חבר קרוב, מישהו שעובר לידינו ומפרגן לנו מילה טובה, מחמאה מעודדת או סתם רגש של חמימות חברית. ואז, ברגע אחד, המצבר כאילו מקבל כוחות מחודשים, אנחנו מקבלים רעננות מיוחדת!
כמה חשוב שנדע את זה, כמה חשוב שכל אחד מאיתנו יתנהג כבוסטר מהלך. כשיש לנו מילה טובה או זריקת עידוד לתת למאן דהו, לא נחסוך את זה, כי לעולם לא נדע כמה נפשות החיינו —