מספר רבי יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל: אהבה גדולה אהבה אמא – מרת פרומה גיברלטר ע"ה הי"ד – את התורה ואת לומדיה. הסיפורים שאביא כאן ישקפו מעט מאותה אהבת תורה שבערה בה.
בכל ערב כשהיה אבא חוזר מבית המוסר, אחר שגמר את עבודתו בעסק הגדול שהיה לו, ואחרי שהתפלל ולמד בביהמ״ד, היה יושב כל לילה בלי יוצא מן הכלל, עד השעה שלש לפנות בוקר ולומד. המנגינה העריבה הזו היתה נשמעת יום יום שעות על גבי שעות, ואמא ע״ה היתה יושבת ושומעת ולא מוציאה מילה מפיה לבל תבטל חלילה מלימודו. יושבת היתה ועיניה דומעות. לא היה לה דבר נפלא מזה, לראות את אבא לומד תורה.
אם היה אבא נרדם מרוב עיפות על הסטנדר, היתה אמא מעירה אותו בקולה הרך ואומרת: ״ביטול תורה״. זכורני משפט גדול שאמרה פעם אמא לאבא בשעה שתים בלילה, כשאשמורות עיניו נעצמו מעייפות: ״עד עכשיו למדת בשבילך, מעכשיו תלמד בכל הכוחות בשביל העוה״ב שלי״. כך שמעתי באוזני בעודי ילד צעיר.
על השקפה ברורה שכזו, שכל הרצון והתשוקה היא איך להרבות תורה, ושאין מלבד התורה דבר, עליה גדלנו. זוכר אני עד היום, איך שהיתה אמא מרדימה אותנו מידי לילה בשיר שהיה המנון בביתנו: ״תורה איז די בעסטע סחורה (התורה היא הסחורה הטובה בעולם) טיירערער פון רזינקעס ומנדלך״) יקרים הם מצמוקים ושקדים), אלו הם שירי הערש ששמענו וספגנו אל תוכנו.
אבא סיפר על אמא ע״ה, שאחר הנישואין ישב פעם ולמד בחדר אחד, ואמא ישבה בחדר אחר ובכתה. נבהלו בני המשפחה מאד לשמע הבכי, אך היא הרגיעה אותם ואמרה, אלו הן דמעות של אושר, כאשר אני רואה, באיזה תלמיד חכם דגול זיכני הקב״ה.
*
ביתנו היו מתארחים תלמידי ישיבה שבאו לאכול בשבת, כמנהג הימים ההם, אמא היתה מתרגשת מעצם בואם, ונותנת את המנה היפה ביותר לתלמידי הישיבה. מיד לאחר שהגישה לאבא את המנה היתה מכבדת את תלמידי הישיבה. והיתה מדגישה זאת בקול כשהאושר והשמחה שזורים בקולה, ״אנו זוכים לשרת בן תורה ת״ח״.
בסמוך לביתנו בקובנה גר בחור מבוגר מתלמידי ישיבת סלבודקה, שהיה תלמיד חכם גדול. שכרו לו דירת חדר בעלית גג, ואמא דאגה לו לאוכל מדי יום. ואף ביום שישי היתה שולחת לו דגים, חלות ועוד. האיש היה משונה מעט. היה לו שיגעון שהבריח ממנו אנשים וילדים. הוא אהב לתפוס את הילד שהביא לו אוכל ולצבוט לו בלחייו. אמא היתה שולחת את האוכל לשבת רק על ידי אחד מילדיה, למרות שלא ״אהבנו״ את הצביטות שלו. היא לא נעזרה באחד מעובדי החנות שלנו כדי לשלוח את האוכל, אלא שלחה רק אותנו וזאת משום שרצתה לחנך אותנו בכיבוד תלמיד חכם.
הבחור היה מחכה מדי יום שישי לאוכל. הוא היה ״מתכונן״ למפגש – כשנשמעו הפסיעות קריבות במעלה מדרגות העץ, היה יוצא וצובט. הוא נהנה מהצביטות יותר מהאוכל שהביאו לו לשבת. אחיי היו זריזים ממני וברוב הפעמים היו מצליחים לשים את האוכל על הרצפה לפני הדלת ולברוח, לפני שהספיק הבחור לפתוח את הדלת. אך אותי תמיד היה תופס וצובט בכל כוחו עד שפרצתי בבכי. רק לאחר שסיים את מסכת המכות והצביטות היה לוקח את האוכל ונכנס לחדרו.
בעלת הבית היתה נגשת אלינו אחר כך ומסבירה לנו: ״דעו לכם ילדים שעשיתם מצווה גדולה, אם לא תביאו לו אוכל הוא יגווע ברעב, אין איש מביא לו אוכל מלבדכם״. אך מובן אפוא שלא רצינו ללכת אליו, פחדנו מהמכות. אמא היתה אומרת לנו, שמכיוון שהוא היה תלמיד חכם גדול – לתת לו אוכל זה כיבוד התורה. היא מוכנה שילדיה יקבלו מכות כדי לחנך אותם שגם במצב כזה חייבים לכבד תלמיד חכם שהוא בבחינת ״ספר תורה ששרוי בצער״.
*
גדלותה של אמא בחסד היתה עצומה. לאחרונה סיפר לי אחי היקר, ר׳ רפאל, סיפור שיפתח לנו אשנב נוסף בעוצמת מידת החסד של אבא ושל אמא. כשסיפר לי זאת התחברו לי מספר פרטים שהיו לי נעלמים עד עתה. אני הייתי הילד הקטן בבית ולכן איני זוכר בדייקנות את כל מה שראיתי, היות שכך אני נעזר באחיי המבוגרים.
הסיפור שאכתוב עתה התרחש כשהייתי בגיל שש בערך. יום אחד הגיעה אישה לאמא כשכולה ממררת בבכי. האישה סיפרה שהיה לה דוכן בשוק הגדול שבו מכרה בדים לבגדי נשים. את הבדים היתה שומרת בתוך ארגז בדוכן והיתה נועלת את הארגז בכל ערב. והנה בלילה פרצו לה את הארגז הסגור וגנבו לה את כל הסחורה. שנים רבות היא מנהלת את העסק ומעולם לא נגנבה לה הסחורה. האישה סיפרה בבכי, כי עתה נשארה חייבת כסף רב על הסחורה שלקחה בהקפה, ומעתה לא יתנו לה לקנות שוב סחורה בהקפה. היא אף נותרה מחוסרת כל, ופת לחם אין לה לתת לילדיה.
הייתי אז ילד, ועדיין לא למדתי בביה״ס על כן במשך היום הייתי ליד אמי בחנותנו. זכורני שהתפלאתי מאד, מה מצאה האישה לבוא לתנות צרותיה דווקא לפני אמי, הלא אין קירבת משפחה ביניהן.
מיד כששמעה זאת אמא מהרה לספר זאת לאבא. ובעיקר הדגישה שילדי האישה נותרו ללא פת-לחם. אבא עזב מיד את החנות והלך עם האישה לקנות סחורה חדשה בסיטונאות – כמות הסחורה היתה שווה לסחורה שקנתה תמיד כדי למלא את כל המחסן שלה בדוכן. אבא שילם במקום בעבור הסחורה והעביר לה את כל הסחורה לשוק.
לא היו בפי האישה די מילים כדי להודות על החסד הגדול שעשו איתה הורי, שהיו זרים לה עד למקרה הגניבה. נראה, שהיא שמעה שהורי הם בעלי צדקה גדולים ועל כן באה לשפוך את מר ליבה בפני אמא.
אבא יעץ לה שתשכור אצל אחד מבעלי החנויות שעל-יד השוק, מקום בחנותו להכניס שם את הסחורה בלילה לאחר סגירת השוק. גם בשבתות ובימי ראשון תשאיר את הסחורה בחנות כדי שלא תיגנב הסחורה בשנית. ואכן כך נהגה. הייתי רואה אותה מעבירה את כל סחורתה לחנות מסוימת על-יד דוכנה בסיומו של כל יום בשוק, כיון שדלתות החנות היו סגורות היטב והיה קשה לפורצן. כך קמה אותה אישה על רגליה והתפרנסה בכבוד, וכבר לא נצרכה לעזרת הזולת.
אמא בצדקותה ובפשטותה היתה הולכת לקנות בדים אצל אותה אישה. משלמת לה ואינה מזכירה ולו ברמז קל את אותה נתינה גדולה. מובן שהבדים שמכרה אישה זו לא היו הבדים היוקרתיים שיכלה אמא להרשות לעצמה לרכוש, אך בכל זאת אמא הסתפקה במועט.
(גיליון 'יאיר נזרו)