על דרכי עבודת הנזירות, שמענו דרכים נוספות מגדולי עולם, אשר עבדו על פרישות וקדושה לפי דרגתם ומעלתם:
דבר נפלא אמר פעם מורי ורבי מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', באחת משיחותיו, והובאו בספר 'ישמרו דעת':
הנה בנוהג העולם בשעת אכילה, בני אדם ממלאים את הכפית ומביטים באוכל, ורק אחר כך מכניסים אותה לתוך הפה ומרוקנים את תכולתה בתוכו. שוב ממלאים את הכפית מביטים באוכל, ממתינים מעט, מכניסים לפה וחוזר חלילה.
אך הכרתי אדם גדול, סיפר רבי דוד, שנהג לאכול כפית אחר כפית במהירות מבלי להתבונן על האוכל כלל, ולא הבנתי מדוע נוהג כן. עד שראיתי כעין הנהגה זו גם אצל גאון הדור מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל בוילנא. כאשר הוגשה בפניו צלחת מרק, הוא קירב לעצמו את הצלחת וגמעה במהירות בלי להשתמש בכפית. פשוט שפך את המרק לתוך גופו, ללא שום שהות ומבלי לטעום ממנו כלל. הוא אכל את המרק בלי שום רגש של הנאת אכילה.
"אז הבנתי", הטעים רבי דוד, "כי מה שנהג אותו אדם גדול לאכול כך נבע מאותו שורש, שלא רצה ליהנות מהמאכל כלל".
זוהי עבודה שקטה וצנועה של פרישות יום יומית והתנזרות מהנאת העולם בלי הרבה רעש וצלצולים, אך תועלתה מרובה, לריסון עצמי ולהיבדלות מהחיים החומריים.
אגב, יש לציין כאן הנהגה נפלאה של רבי דוד; לאחר אותה שיחה שדיבר על כך ניגש אחד התלמידים הקרובים לשאול אותו מיהו אותו אדם גדול שראה אצלו הנהגה זו, ורבי דוד השיב כי היה זה מורו ורבו מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר.
שוב שאל התלמיד, מדוע ראש הישיבה לא הזכיר בשיחה את שמו של רבי ירוחם במפורש? ורבי דוד השיב תשובה מדהימה המלמדת על אצילות רוחו: "לא מפרטים ברבים הנהגות שנהגו אחרים בצנעה. רבי ירוחם היה רגיל לאכול בביתו כשאין איש רואהו. בשונה מרבי חיים עוזר שביתו היה רשות הרבים ממש, והמונים היו מצויים בביתו גם בשעת האכילה, ואין זה בגדר דברים שנעשו בצנעה".
******
הגמרא במסכת ברכות (יז, א) אומרת: "מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה".
"מרגלא בפומיה", פירושו, שאביי היה חוזר על אמרה זו שוב ושוב, ולא הזכירה רק באופן חד פעמי. "ערום ביראה", מפרש רש"י: "ערום ביראה – להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו".
הכונה 'להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו', היא, למצוא כל מיני דרכים ועצות להגביר חשק לעבודת השם ויראת שמים.
לדוגמא, אדם שחושק שביתו ייראה מפואר ומרשים, ובכך חושב שיהיה לו סיפוק והרגשה טובה, בעיקרו יתכן שיש בזה חשבון חיובי, הן חז"ל כבר אומרים: 'דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם'. אך במקום שישקיע ביופי החיצוני, הוא יכול להתמקד ביופי הפנימי, לחשוב ולדמיין כמה מפואר ומרשים יהיה ביתו אם הכל יתנהל בו על מי מנוחות, או אם ישמע בו קול תורה בימים ובלילות. זוהי אמנם גם כן תאוה, אך תאוה חיובית.
נמצא כי העבודה שלנו היא, לא להילחם בתאוה ולמנוע אותה מאיתנו, ולזנוח את היופי בבית. אלא לקחת את תאות היופי הממלאת את חדרי ליבנו ולנתב אותה לאפיקים טובים, שיהיה הבית מפואר ומרשים מבחינה רוחנית, וזהו "להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו".
אדם שהנאתו היא לפאר את ביתו בכלי נוי מפוארים, שיקנה בשפע ובטוב טעם, אך לא בכל פעם שרואה משהו נאה בחנות ירוץ לקנות, אלא רק כאשר הוא חש כי רצון השם שיקנה משהו. לדוגמא, כשיש צורך לרומם את מצב הרוח בבית, או לעודד את אחד מבני הבית. זה נקרא להיות 'ערום ביראה'. במקום שחלון הראוה ישלוט עליו שלטון בלי מיצרים, הוא שולט על קניותיו והופך אותן מסתם רדיפה אחר תאוה – לחפצא של קדושה ועבודת השם.
ללחום עם היצר מצד אחד בגבורה ובקפדנות, אך מצד שני בערמה, חכמה ופקחות. מכל מצב שמזדמן לפני האדם בין לטוב ובין למוטב יתחכם ויערים כיצד להתעלות ממנו עוד שלב בעבודת השם. כך גם אם יבואו לפניו נסיונות הן לא יפילוהו, אלא להיפך מתוך הקושי הוא יערים להתעלות בעבודת השם ויראתו.
כאשר נפטר הגאון הצדיק רבי שלמה כהן זצ"ל, מקורבו ותלמידו הגדול של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, כתב חתנו הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', מאמר הערכה אודותיו. בו סיפר כי באחד מביקוריו של חותנו בבית ה'חזון איש', אמר לו ה'חזון איש': "הינך כהן מיוחס".
בהזדמנות שאל רבי משה מרדכי את חותנו: "מהיכן ידע ה'חזון איש' כי הינכם ממשפחת כהונה מיוחסת"? השיבו רבי שלמה בפשטות: "אני אמנם לא שאלתי את ה'חזון איש' מהיכן הוא יודע, אולם אני משער כי מסתמא הבחין בי כי אני כעסן וקפדן, והרי חז"ל אומרים (בבא בתרא קס, ב) כי כהנים קפדנים הם, ולכן ידע כי אני כהן מיוחס…".
שאלו רבי משה מרדכי בפליאה: "אתה כעסן וקפדן? הלוא אני חתנך בן ביתך ומעולם לא זכור לי כי כעסת או הקפדת? אדרבה, הנך מהווה סמל ודוגמא לאצילות רוח, שלוות נפש ומידות טובות להפליא!".
השיבו רבי שלמה: "נו, אתה מכיר אותי בשנים האחרונות, לאחר שכבר זכיתי ללמוד מעט בחיי. אך אינך יודע כיצד הייתי נראה בשנים עברו, אלו מידות רעות היו נטועות בי קודם שזכיתי לטעום טעמה של תורה… כעת זה כבר אחר השתדלות של עבודת המידות, ולכן אתה רואה אותי כבעל מידות טובות, וכאדם מיושב ונינוח, אבל מטבעי זה לא כך, אלא להיפך".
במשפט הזה גילם רבי שלמה את דרך הצדיקים; שכאשר הם גילו איזו מידה רעה, נטיה או תכונה זדונית, הם התמקדו בה ועקרו אותה משורשה. עבודתם הרוחנית היתה עבודה כה מושלמת ובלתי מתפשרת, עד כי כל מי שהכיר את רבי שלמה באחרית ימיו לא יכול היה להעלות על דל מחשבתו, כי האדם השליו והרגוע הזה היתה לו שייכות בעבר למידת הכעס והרגזנות, וכי קיים אצלו נסיון כלשהו לכעוס ולרגוז.
אני מכיר תלמיד חכם גדול בירושלים, צנוע, מעלי ובעל מידות תרומיות. כיום הוא בן למעלה משמונים, והתמדתו ושקדנותו ממש לא יודעות גבול. כמה פעמים הוא אמר לי משפט שמאוד הפליא והרשים אותי:
"מעודי הייתי בעל תאוה עצום, ועדיין אני בעל תאוה גדול, אך תַּאַוֹותַי אינן מופנות לאכילה ושתיה ושאר תענוגות, אלא בערה בי תאוה שיהיו לי בנים תלמידי חכמים אשר נהירין להם הוויות דאביי ורבא, וברבות הימים כשיבואו לבקרני איאלץ לקום בפניהם מלוא קומתי, כדין תלמידי חכמים… זו היתה תאותי וחלום חיי!".
ואכן, הקדוש ברוך הוא מילא את מבוקשו, הוא זכה בבנים וחתנים שיודעים היטב ללמוד, ובכח התמדתם זכו לרכוש בקיאות מדהימה בש"ס ופוסקים. האב הגדול כמובן מלא סיפוק לקום בפניהם כל פעם שבאים לבקר בביתו.
הנקודה היא, כי גם אדם גדול כמותו ודאי נולד עם תאוות שונות ורצונות כאלו ואחרות, כמו כל יצור אחר שנברא בעולמו של הקדוש ברוך הוא. אלא שהוא השכיל לנתב את אותן תאוות לעניינים חיוביים. הוא פיתח אצלו תאוה בלתי נשלטת שילדיו יידעו ש"ס, וכך יזכה לקום בפניהם. כי אותו אדם גדול חי לאור ההכרה, כי אין עונג אלא להיות נכנע לה' ולתורתו.
ואכן זכה לממש את חלומו, לראות עולמו בחייו, בניו צמחו תלמידי חכמים מופלגים, מָארֵי תלמוד.
('מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא)