"לעני ולגר תעזוב אותם" (יט ט)
בעיירה שבה נולדתי בפולין, התרחש מעשה מופלא הקשור למצוות צדקה, וסבי היה מספר זאת פעמים רבות כדי לחזק בליבנו את האמונה הטהורה בבורא עולם.
ידוע-ידעו כל עניי העיירה ונצרכיה, שכאשר ידפקו על דלתו של יהודי פלוני – יכניס האיש ההוא את מלוא חופנו בסל המטבעות שלו, וכל מה שיעלה בידו יימסר לאותו אביון.
כך נהג בקביעות עם כל נכא-רוח, שעמד על סף ביתו ופשט ידו לצדקה. ויהי הדבר לפלא. מה ראה על ככה לפזר את כספו לצדקה, הרבה יותר ממה שנתחייב על פי דין?
הלכו אנשי העיירה לברר את סיבת הדבר, ומצאו שמעשה שהיה כך היה: היהודי ההוא היה איש תם וישר-דרך, שנקלע לבעיות קשות בפרנסת ביתו. בעצת אשתו הגיע אל אחד האדמו"רים וביקש עצה וישועה. הרבי אמר לו שישלח ידו במסחר, ויצא לשוק על מנת למכור את סחורתו.
"במה הרבי מציע לי לעסוק?" – שאל היהודי. "במסחר בכובעים", השיב הרבי.
אף כובע לא נמכר
ללא אומר ודברים אסף היהודי התם את שארית כספו, מכר כל מטלטליו, רכש כובעים רבים ושכר עגלה שתסיעו ליריד השוק הגדול, על מנת שיוכל למכור את הסחורה.
עומד מיודענו בשוק עם כובעיו, ואין איש מתעניין בסחורתו. כך עוברות שעה ועוד שעה וכל הכובעים עדיין ברשותו. אגורה אחת לא נכנסה לכיסו.
בהגיע זמן מנחה, עזב האיש את כל כובעיו במקומם ואץ-רץ לחפש לו מנין לתפילה. בשובו אל הדוכן עם הכובעים, גילה שהגשם שירד זה-עתה הרטיב את כל הסחורה בצורה כזו, שאי אפשר כבר למכור ולו כובע אחד. גם עגלה לנסוע לביתו לא מצא, כי הרוכלים פנו כבר איש לביתו.
בלית ברירה, וביודעו שאין לו מה לחפש ביריד, שירך את דרכו לפרשת דרכים על מנת למצוא עגלה שתסיעהו לביתו, וכשנזכר בעולליו הממתינים לו בבית, והוא חוזר בידיים ריקניות, נקשו שינו זו לזו.
בעודו ניצב בפרשת הדרכים, נשמעת לפתע קריאה של גוי, המבקש לראות את הסחורה המוצעת למכירה. הגוי חיטט בין הכובעים, עד שאחד מכובעי הפרווה מצא חן בעיניו וביקש לקנותו.
בעודו מושיט את היד לכיסו כדי לשלם את הכסף ליהודי, נדהם להיווכח שהארנק לא נמצא במקום, וכנראה אבד או נגנב ממנו.
לאחר שחיפש וחיפש ולא מצא את הארנק, ביקש מהיהודי שימתין לו עד שילך לביתו ויביא עימו את הכסף. מיודענו הינהן ראשו לאות הסכמה, אך הודיע לגוי מראש שהוא ממתין לו רק עד שתבוא עגלה הנוסעת לעירו. זמן ההמתנה התארך והגוי לא חזר. בינתיים הגיעה העגלה המיוחלת והיהודי נסע לביתו.
בהיכנסו הביתה החל לפרוק בבושת פנים את מטען הכובעים מהעגלה. והנה, משהרים את אחד הכובעים, הוא מגלה… ארנק! האשה פותחת אותו, ומתוכו מנצנצת מרגלית יקרה. בעל הבית מרים את האבן ומפיו פורצת זעקת שמחה!
בידיו היה אוצר ענק ששוויו הון תועפות, וממנו אפשר להתפרנס במשך שנים רבות. מה התברר? ברגע שהגוי התכופף כדי לחפש את הכובע המתאים לו, נפל הארנק עם המרגלית הטובה מכיסו. במקרה זה לא חלה על היהודי מצוות השבת אבידה גם מצד קידוש ה', כיון שלא ידע מי הוא הגוי. ברכתו של הרבי התקיימה במלואה.
מה שברור הוא, שאם לא היה היהודי מתאמץ ללכת לתפילת מנחה בעיצומו של היריד, לא היתה מזדמנת לפניו מציאה שכזו, שכן אז לא היו הכובעים נרטבים והוא היה נשאר בשוק עד סוף היום, מצליח למכור כמה כובעים, ושב לביתו עם כמה אגורות, ותו לא.
ידע יהודי זה להעריך ולהוקיר את החסד הגדול שעשה עימו האלוקים, ולאחר שהתעשר היה מחלק צדקה ביד נדיבה, וכל עני שהתדפק על דלת ביתו קיבל מלוא חופניים מטבעות כסף.
***
נציין כאן דבר נוסף הקשור למצוות השבת אבדה, והובא ב'ופריו מתוק' על ספר דברים.
ניגש אלינו ילד והציג בפנינו שאלה יפה, הקשורה לסגולה אותה נוהגים לומר בעת שאבדה אבדה: "החזקתי בידי סוכריה על מקל", אמר הילד, "וברכתי כבר 'שהכל נהיה בדברו', ולפתע נפלה הסוכריה מידי, ונאבדה…
"נזכרתי שבבית שלי נוהגים לומר כל פעם שנאבד דבר-מה את הסגולה: 'אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם'.
"אמרתי גם אני את הנוסח הזה, ואכן מיד כשסיימתי ה' יתברך פקח את עיניי, ומצאתי את הסוכריה. פלאי-פלאים! אבל לאחר מכן הסתפקתי, האם עלי לחזור ולברך 'שהכל' על הסוכריה, כי עשיתי הפסק ע"י אמירת הסגולה, או שמא כיון שהסגולה נועדה 'להציל' את הברכה, אם כן אמירה זו אינה נחשבת להפסק?".
ואגב מקור הדברים של הסגולה הוא במדרש (בראשית רבה, וירא נ"ג), שם מובא שהדבר נלמד מהפסוק (בראשית כ"א, י"ט) "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים".
וביאר שם ה'עץ יוסף': " העיניים יכולות לראות גם דבר שנמצא לפני האדם, אלא במה שניתן להם רשות לראות". ואגב בספר 'תולדות יעקב' (עמוד קכ"ד) מובא שמרן הסטייפלער זצ"ל יעץ לומר סגולה זו למציאת אבדה, והוסיף שמרן ה'חזון איש' היה משתמש בה.
השבנו לילד, ששאלה דומה מופיעה גם בהלכות תקיעת שופר… דהנה ב'באר היטב' (תקפ"ה סק"ז) כתוב בשם מהרי"ל: "פעם אחת לא היו יכולים לתקוע בשופר, והפך השופר וקרא לתוכו 'ויהי נועם', ושוב יכלו לתקוע".
וכתב על כך ה'דגול מרבבה' (הלא הוא בעל ה'נודע ביהודה'): "נראה שזה היה בתקיעות מעומד (לאחר שכבר ברכו ותקעו את התקיעות דמיושב), אבל בתקיעות דמיושב – הוא הפסק גמור בין הברכה לתקיעה, ולומר שזה מקרי לצורך התקיעה, קשה הדבר, כי אין זו סגולה בדוקה".
למדנו, אפוא, מדברי ה'דגול מרבבה' שכאשר מדובר בסגולה בדוקה – מותר להפסיק באמירתה, כי היא צורך הברכה. ואם כן, בשאלתנו נאמר שאם סגולה זו למציאת אבדה נחשבת לסגולה בדוקה, מותר לכתחילה לומר אותה בין הברכה לאכילה, ואין בכך הפסק, אבל אם סגולה זו אינה בדיקה, כך שאמירתה לא תביא בהכרח למציאת המאכל שעליו בירך, הרי אם הפסיק ואמרה לאחר הברכה, צריך לחזור ולברך.
לסיכום, אם מדובר בסגולה בדוקה – אין צריך לחזור ולברך, כי ההפסק באמירתה הוא צורך הברכה, ואם אין הסגולה בדוקה, יש לחזור ולברך. ומכיוון שגדולי עולם השתמשו בסגולה זו, הרי היא בדוקה.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה', בעריכת הרב משה מיכאל צורן)