הרב יחיאל מיכל מונדרוביץ'
עם החזרה המדורגת ובטוחה בס"ד ללימודים במוסדות החינוך, חובת המחנכים להתבונן ולראות "מי הם התלמידים השבים לכיתתי".
אמנם טרודים אנו בענייני הגוף, הזהירות הנדרשת להישמר מהנגיף רח"ל – אך עיניו ולבו של המחנך פונים לנפשות תלמידיו. לא ללמידה בלבד שבים לת"ת, כי אם לחינוך. לסייע ואף לשקם אחרי משבר עולמי ממושך, בו נשתנו סדרי עולם ודרכי החיים השתבשו. חלקם של התלמידים עברו חוויות קשות או חרדות, הם זקוקים לנו!
במרכז פרשתנו ישנה 'אבן יסוד' בתשתית עם ישראל – "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו". חיזוק הזולת, הושטת יד תומכת ונשיאה עמו בעול. זהו 'תו תקן' וקוד גנטי לזרע אברהם.
עה"פ אשרי "משכיל אל דל" (תהלים מא) נאמר במדרש: "'אשרי נותן לדל' אין כתיב כאן, אלא 'משכיל אל דל'". לראות ולחבור למצבו, ולהשכיל איך להטיב עמו.
בתחילת שנה"ל, המלמד טרם מכיר את תלמידיו החדשים. קשה לו לזהות קשיים רגשיים וחברתיים. עיקר העשייה היא סביב ללמידה. כעת, בסייעתא דשמיא, 'פותחים שנה מחדש'. הכרנו את הילדים 'עד הקורונה'. כעת, נשתדל להביט ולזהות שינויים, סימני לחץ ומצוקה, סימני קושי ותסכול. נזכה להיות 'משכיל אל דל', ולקיים 'והחזקת בו'.
תלמידים רבים עוטים 'מסכות' על 'פניהם הנפשיות' – בכל ימות השנה. כלפי חוץ אמנם רואים חיוך ואומץ, הצלחה ועשייה, אך מתחת למסכה מבעבעים תסבוך ושבר, סטייה וחרדה. המחנך המיומן מביט ומזהה מעבר למסכה.
בעת הזאת כולנו שבים לת"ת עטויים במסכות. מה מסתתר תחתיהן? דווקא בעת 'משבר' קל יותר לזהות, הדברים צפים!
שמעתי כי האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים הנחה מחנכים שעליהם ליישר מבט, ליצור קשר עין עם כל אחד ואחד מתלמידיהם לפני פתיחת השיעור. מחנך רואה 'ומשכיל' אל בני כיתתו. הוא הרי אינו בא ללמד 'חפצים' דוממים, אלא בני אדם 'חיים' בעלי עולם רגשי רחב ודינמי. יש לראותם!
עלייתו של יוסף הצדיק ממאסר למלכות, החלה מראיית הזולת. מדי בוקר נכנס היה לשרת את שרי פרעה, המשקה והאופה. והנה, על בוקר אחד נאמר: "וירא אותם והנם זועפים". הוא רואה, הוא מרגיש. יוסף ה'איכפתי' שואלם "מדוע פניכם רעים היום". זוהי הנהגה מלכותית!
חז"ל אמרו שעתידים אנו להישאל ביום הדין 'המלכת את חברך בנחת רוח?'. כלפי תלמידינו, המסורים לאחריותנו, בוודאי שכך!
והנה, לא תמיד ביכולתו של ילד לפתוח ולפנות. נקיים אנו 'את פתח לו'. נשאל בכנות בשלומו. נוכחתי פעם כשמלמד מופתע שואל תלמידו: "מה?? נולד לך השבוע אח? למה לא סיפרת לי?" והילד, באדישות, ענה: "כי לא שאלת"…
עם זאת יודגש, כי אל לו למחנך לחקור ולחטט. יש והשאלות מביכות ילד, והמחנך נתפס בעיניו כסקרן ורכלן. צריך להשמיע מילות חיזוק כלליות, ולהציע שיחה ארוכה יותר "אם תרצה בכך".
כמו-כן אסור למחנך להבטיח עזרה בכל תחום, שהרי אין בידו למלא כל משאלה ולפתור כל מועקה. כמובן שאין להבטיח שיראו נסים וישועות! הכי חשוב – לכבדו ע"י דיסקרטיות, כדין הגמרא (יומא ד') "מנין לאומר דבר לחברו – שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו לְֵך אֱמֹר, שנא' וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".
כך גם אסור להבטיח לילד מראש "סודיות מוחלטת", שהרי מחויבים אנו לנהוג באחריות, לדווח ולהתייעץ על אירועים מסוימים ומקרים שונים. יש 'להשכיל' בְשוֹם שֵכֶל, בענווה ובישרות.
זכיתי בס"ד להביא את ילדי כיתתי לבחינה אצל האדמו"ר רבי אהרן רוזנפלד מפינסק-קרלין זצ"ל. מחנך מופלג היה, כהן שדעתו יפה. לפני המבחן שאלני בלחש האם יש ביניהם תלמיד הזקוק לתשומת לב מיוחדת. "אני רוצה שירגיש טוב", אמר בנועם. חשתי במחיצתו את דברי הנביא מלאכי כי שִפתֵי כֹהֵן יִשְמְרּו דַעַת – וְתוֹרָה יְבַקְשּו מִפִיהּו.
(גיליון 'חינוך בפרשה'; לתגובות: com.gmail@123ymm )