בשנים עברו היו מרנן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל ויבדלחט"א רבי חיים קניבסקי שליט"א, שולחים למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אתרוגים, שכן סמך על שיטת ה'חזון איש'. עדות לכך אנו מוצאים במכתב ששלח לחתנו רבי חיים, ובו הוא מודיע לו בצער גדול שנפל לו הפיטם ומבקש לשלוח לו אתרוג אחר.
בשנים המאוחרות יותר החלו לבוא לביתו כל סוחרי האתרוגים הגדולים ולהציע לו את אתרוגיהם. אחד הסוחרים סיפר, כי ערבי שעסק בקטיף בפרדס שלו, רץ אליו ואמר שמצא אתרוג שמתאים ל"רב גדול-גדול". הסוחר מיהר אחריו, וכשראה את האתרוג המדובר, החליט לתיתו לרב אלישיב.
הסוחרים מצדם לא ציפו, כמובן, לתשלום, אך הוא התעקש בכל כוחו לשלם, עד שלא נותרה להם כל ברירה והם נקבו במחיר. כמובן, המחיר שהציע היה מחיר מגוחך, אך בסופו של דבר הצליח מרן לשלם חלק גדול מתוך הסכום שבו היה נמכר האתרוג בשוק האתרוגים.
בכל שנה היה מרן נוהג לקחת כמה סוגים מכמה סוחרים. הנקודה הראשונה שבה בחן את ארבעת המינים שהובאו לפניו, היתה מבחינת ההדר שלהם. בבחירת אתרוג, לדוגמא, היה מחפש תמיד אתרוג בעל יופי חיצוני. בניגוד לאלו שחיפשו בעיקר שיהיה נקי מ'בלעטלאך' והסתפקו בפחות יפה, הוא אמר שעדיף לקחת אתרוג בעל גידול יפה על אף שיהיו בו כמה 'בלעטלאך'.
כיוצא בכך לגבי לולב: לולב סגור וקטן נחשב בעיניו לסוג ב', ואילו על לולב גבוה ויפה פסק שהוא מהודר, גם אם היה מעט פתוח, וכן לגבי ערבות והדסים. כך הקפיד בעצמו – וכך אף הורה לאחרים.
האופן שבו בדק את ארבעת המינים היה מיוחד – כהרף עין היה מתבונן וקובע את הכשרות! במהירות כושר הראיה והאבחנה שלו נתקלו גם במקרים נוספים. סיפרה בתו, הרבנית אויערבך, כי היתה לה מכונת טחינה חשמלית שנזקקה להחלפת גלגל, והיא באה לשאול אם עליה לטבול את החלק הנוסף. היא החזיקה ביד אחת את הגלגל הישן, ובידה השניה את הגלגל החדש ושאלה את שאלתה, אך כשמרן הביט בחלקים הוא קבע מיד: "הם לא באותו גודל!"
"בחנות הביאו לי את החלק הזה במקום החלק השבור" – ניסתה לטעון, אך מרן חזר על דבריו: "הם לא באותו גודל", ומיותר לציין כי הצדק היה עמו.
(קובץ גיליונות, מתוך כתבי הגרי"ש)