בחור יקר שפגשתי השבוע אמר לי משפט שזעזע אותי.
הוא ציטט את אחד מגדולי ראשי הישיבות שכנראה אמר את הדברים בהקשר מסוים וספציפי, אבל לי זה גרם טלטלה חזקה.
למעשה, כך טען הבחור, עכשיו מסתיים זמן ארוך לא בן שישה חודשים אלא בן שמונה חודשים. באמצע הזמן עברנו ראש השנה יום כיפור סוכות חנוכה ופורים… אבל מתחילת אלול נמשך הזמן עד עכשיו ברצף.
תחשבו גם אתם על זה שניה.
הם חוזרים הביתה!!
יש ביניהם בחורים שהתחילו באלול ישיבה גדולה או קטנה. עברו את המעבר הזה בין העולמות שדורש כל כך הרבה מאמץ, ולא הייתה להם מאז הזדמנות של מנוחה ראויה לשמה.
יש ביניהם כאלו שבטבעם צריכים יותר שחרור והם תמיד מוצאים איך לעשות את זה, (בצורה נאותה כמובן…), ועכשיו חורף שלם הם היו ספונים בין בית המדרש לחדר בפנימייה בלי אפשרות לצאת לשום מקום.
יש ביניהם כאלו שמשפחותיהם נמצאות בעין הסערה בדרום או בצפון והם לומדים רחוק מהבית, הם חוו חודשים ארוכים של דאגה וחרדה שתמיד ריחפו לצד השטייגען הגדול.
והם חוזרים הביתה…
בתקופה כזו של חוסר וודאות, כשכל העולם מדבר עליהם, אז רק באוטובוס בדרך הביתה הם יכולים לשמוע איזו נאצה או שיגונב לאוזניהם הטהורות איזה שידור מלא ארס ורפש על חיל החוד שלנו…
לא כל כך שייך להוציא אותם לטיולים מסעירים, אולי חלק מהאטרקציות הנחשקות סגורות בכלל לרגל המלחמה המתארכת הזו, יכול להיות שלחלק מהמקומות לא כדאי בכלל ללכת בימים אלו…
אבל הערכה!! כבוד!!!
אלו מגיעים להם בכמויות!
כל ישיבע בחור שחוזר מחר הביתה הוא נזר הבריאה. לא מספיק שהוא ואני יודעים את זה, יש חשיבות גדולה מאד בלומר להם את זה, בלהביע את זה בקול ובמעשה.
לא רק מי שיש לו בן או כמה כאלו בבית. כל אברך בשכונה יכול להעלות אור על פני בחור כשהוא מקבל אותו במילה חמה. ביציאה ממעריב או שניה לפני שמתחילים אשרי של מנחה. בתור בסופר השכונתי או בין אדי הגעלת הכלים.
לבטא בשפתיים את ההערכה שיש לנו אליהם. להמחיש להם את זה בפועל.
אי אפשר לדעת איזה זמן קיץ מחכה להם וכמה זמן הוא יארך… אפשר להטעין אותם ברזרבות של כוחות לקראתו.
א פריילאכן בין הזמנים…