"ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית לז, ד)
וברש"י: "שלא דיברו אחת בפה ואחת בלב".
ישנה אמרה: עדיף שלום של שקר ממחלוקת אמיתית. אם אתה מדבר עם חברך, אפילו שבפנים אתה לא שלם אתו, בסופו של דבר עוד תוכל להגיע לאיזו שלימות. אבל אם לא מדברים כלל, לא יכולים בשום אופן להגיע לשלום.
סיפר יהודי אחד, שידיד טוב שלו אירס את בתו, וסיפר לו כי הוא אינו שולח הזמנות פרטיות לקראת החתונה. בליל שישי שלפני העליה לתורה, החליט היהודי לבדוק היכן מתקיים ה'אויפרוף'. ניגש לבניין מגוריו, שם היתה תלויה הזמנה עבור שכני הבניין, ובדק את המיקום והזמן הרשומים על ההזמנה. לאחר מכן ניגש להשתתף באיזו שמחת בר מצוה של מכר אחר, ושם הבחין בידידו הנ"ל – מפגש שכמעט גרם לסיום הידידות ביניהם… כי לתדהמתו, הבחין כיצד ניגש ידידו למישהו ומגיש לו הזמנה לחתונה! והרי לו עצמו הוא אמר שאין הוא מחלק הזמנות פרטיות??
"חשבתי לעצמי", מספר היהודי, "אם הוא החליט לבסוף כן לחלק הזמנות – אז מדוע אני לא קיבלתי? הרי הקשרים בינינו מספיק חזקים כדי שאקבל הזמנה. ואם לא, אולי באמת אין סיבה שאשתתף ב'אויפרוף', די אם אשתתף בחתונה עצמה".
ה'אויפרוף' היה אמור להתקיים במיקום מרוחק, ולמרות זאת תכנן תחילה מיודענו להטריח עצמו למקום כדי להשתתף בשמחה. אך כעת, משהבחין שאינו נחשב כל כך בקרב בעל השמחה, סבר לשנות את התכניות ולא להיסחב ל'אויפרוף'.
אבל לפני קבלת ההחלטה החליט לנקוט בצעד פשוט, אך אמיץ. הוא ניגש לבעל השמחה ושאל: "האם גם אני יכול לקבל הזמנה?"… הלה השיב: "כן, בשמחה רבה", ומיד הסתקרן ושאל: "אבל למה לך?"…
בתוך כדי דיבור קלט בעל השמחה מה גרם לידידו לבקש הזמנה… "ההזמנה שראית" – הבהיר למיודענו – "שנתתי מקודם לאיש פלוני, היתה כדי שהוא יתלה אותה בבית הכנסת שלו… עם כל לחץ ההכנות קשה לי להגיע אישית לכל בית כנסת, ולפיכך ביקשתי מפלוני שיתלה שם עבורי הזמנה…". ומיד הוסיף: "ברור שאם היינו מחלקים הזמנות, היית אתה מהראשונים לקבל…
על אתר החליט מיודענו להשקיע מאמץ ולהשתתף ב'אויפרוף' למרות טרחת המרחק והזמן הכרוכים בזה. זו היתה החלטתו הראשונה.
וההחלטה השניה? – לא 'לשמור בבטן'… כאשר חשים קפידה מסויימת על הזולת, אזי יש לגשת אליו ולפתוח את הנושא, להוריד את הכאב על השולחן ולטפל בו. באופן זה מתברר שבמקרים לא מעטים מדובר פשוט באי הבנה ותו לא.
(מעובד מתוך גיליון 'סיפורים נפלאים' וישב תשע"ו)