יום רביעי י' בתשרי תש"פ
מדוע צריך 'לבטל' את החמץ לאחר בדיקת חמץ?
כפי שלמדנו, קיום מצות ביעור חמץ דאורייתא, אפשרי בשני אופנים: בביטול חמץ, או בהוצאתו מרשותו בפועל. וכתבו ראשונים, שאחר שערך אדם בדיקת חמץ כדין, הואיל ועשה את המוטל עליו, אף אם נותר חמץ שלא נמצא בבדיקה, אין בו איסור 'בל יִמָּצֵא' כל זמן שלא נודע לבעליו על קיומו. ואף חמץ שידע מתחילה על קיומו, אלא שבשעת הבדיקה לא נמצא, אין בו איסור; (ויש מהראשונים שסובר שבאופן זה עובר על בל ימצא אם לא 'ביטל' את החמץ).
אולם, חכמינו ז"ל חששו שיתגלה ברשותו בימי הפסח חמץ שלא נמצא בבדיקה, וישתהה מעט לפני שיבערנו, ויעבור על 'בל יֵרָאֶה' ו'בל ימצא', ולכן תיקנו שלאחר בדיקת חמץ יבטל את כל החמץ שלא נמצא בבדיקה, ואזי אף אם יתגלה חמץ ברשותו בפסח לא יעבור עליו באיסור, שהרי אינו שלו. ואת הביטול יש לבצע מיד לאחר בדיקת חמץ. ומדאורייתא, ניתן לבטל את החמץ אף במחשבה, ונחלקו הפוסקים אם מדרבנן צריך שיבטל דווקא באמירה.
[שו"ע תלד, ב, משנ"ב ו, ושעה"צ י; ביאורים ומוספים דרשו, 2]
מי שאמר את נוסח 'ביטול' החמץ בשפה שאינה מובנת לו – האם הביטול חל?
בהמשך לאמוּר: הגאונים תיקנו נוסח ל'ביטול' חמץ שלאחר בדיקת חמץ, בארמית, שהיתה שגורה בפי המון העם במקומם: "כל חמירא דאיתיה ברשותי, דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא". ופירושו: כל שאור (מַחְמֶצֶת לעיסות) או חמץ שישנו ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהיה כעפר הארץ. ומכיון שלדעת ראשונים רבים גדרו של הביטול הוא כעין הפקר, ראוי להוסיף בנוסח הביטול את ענין ההפקר: "ולהוי הפקר".
ובנוסח ביטול זה נכלל רק חמץ שלא ראה, משום שהחמץ שידוע לו על קיומו ישמש לצורך אכילה (והוא שב וזוכה בו לפני האכילה), וכן לצורך קיום מצות שריפת חמץ בחמץ השייך לו.
ומי שאינו מבין ארמית, יבטל בתרגום נוסח זה לשפה המובנת לו. ובדיעבד, אם אינו מבין את נוסח הביטול, אך יודע כי תוכנו הוא ביטול החמץ, הביטול חל. ובכל שפה שמבטל, צריך לפרט שמבטל הן שאור והן חמץ, מלבד בארמית, שבהּ המילה 'חמירא' כוללת את שניהם; ויש אומרים כי די בהזכרת חמץ בלבד.
[שו"ע תלד, ב, משנ"ב ז-ט, וביה"ל ד"ה אבל; וראה שועה"ר ט, ושעה"צ תלו, ה; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 5 ו־7]
מדוע 'מבטלים' לאחר שריפת חמץ את החמץ שכבר השליכו לאש?
כאמוּר, לאחר בדיקת חמץ בליל ערב פסח 'מבטלים' את החמץ, ואף על פי כן, שבים ומבטלים אותו לאחר שריפת החמץ בערב פסח ביום, כדי לכלול בביטול את כל החמץ שהותירוּ לצורך אכילה ושריפה, ויתכן שנותר ממנו מעט ברשותו. וכמו כן, כוללים בביטול זה גם את החמץ שהושלך לאש, מחשש שלא נשרף כראוי, וכן חמץ שנמכר לגוי, מחשש שלא נמכר כהלכה.
ונוסח הביטול ביום – כנוסח ביטול הלילה המובא לעיל, בשינוי זה: במקום "דלא חזיתיה ולדא ביערתיה", אומרים: "דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה", שפירושו: שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו", שהרי כולל בזה כל חמץ שעלול להיות ברשותו, כנ"ל.
וצריך לבטל את החמץ ביום לפני תחילת השעה השישית (בשעות 'זמניות'), כיון שעם תחילת שעה זו נאסר החמץ בהנאה, ולא ניתן עוד לבטלו, אלא חובה לבערו בפועל. ואת שריפת החמץ יש לבצע לפני הביטול, כדי לקיים את מצות השריפה בחמץ השייך לו.
[שו"ע תלד, ב-ג, משנ"ב יא-יג, ושעה"צ כ; ביאורים ומוספים דרשו, 8]