הגאון רבי אפרים סגל שליט"א ר"מ בישיבת קרלין בביתר עילית, ומוכר מאוד כאחד ממגידי השיעורים המיוחדים של 'דרשו'. שיעוריו באידיש ובלשון הקודש פופולאריים מאוד, ורבים נאותים לאורו לאורך שנים, בלימוד המסכתות שב'דף היומי' וב'דף הימי בהלכה' בשיעורים מרתקים, מתומצתים ובעיקר מגישים את הגמרא בצורה נפלאה ושווה לכל נפש.
במסגרת הפרויקט של ארגון אחינו להשגת 'מתיקות התורה', פנינו אל הרב סגל שליט"א, וביקשנו ממנו להסביר ולהחכים אותנו בנושא זה של 'גישמאק בלימוד'. והרי הדברים לפניכם.
- האם יש לכם המלצה טובה למגידי שיעורים, כיצד יוכלו לשדרג את השיעור שלהם ולהאהיב את הנלמד על המשתתפים בשיעור?
לפני הכל, שיעור טוב זה שיעור שהכינו אותו היטב. המגיד שיעור צריך לדעת את התוכן בצורה טובה במיוחד כדי למסור שיעור ברמה סבירה. כשהמגיד שיעור רק קצת 'מגמגם', ההסברה שלו גרועה מאוד והשומעים לא יצאו עם דברים ברורים ביד.
אני באופן אישי מוסר שיעורים מוקלטים ב'דרשו' שנמשכים כ-25 דקות, אבל כדי להתכונן אליהם אני צריך להשקיע הרבה הרבה יותר, ולפעמים אני ממש מכין שיעור במשך מספר שעות, עד שאני מרגיש שאני מוכן למסור אותו הלאה, מול המצלמה.
חוץ מההכנה טובה, אפשר להוסיף עוד כמה דברים שיכולים לעזור מאוד, למשל, לשתף את הלומדים ולשאול אותם לדעתם, לתת להם להפעיל את הראש ולחשוב בעצמם, מה יהיה הדין במקרה כזה וכזה, והאם דעתנו על כך תשתנה לאחר שנלמד את הגמרא שלפנינו, ותן לחכם ויחכם עוד.
כמו כן כדאי מאוד להוסיף איזה 'ווארט' טוב על החומר הנלמד, ובוודאי אם יש סיפור מתאים שקשור לתוכן, זה תמיד מעורר את הלומדים ומייצר קשר בינם ובין הסוגיא, מה שכמובן מוסיף טעם ותענוג בלימוד.
כשמוסרים שיעור צריכים למסור אותו עם חשק, עם 'חיות', ולא בצורה ישנונית
וכן, כשמוסרים שיעור צריכים למסור אותו עם חשק, עם 'חיות', ולא בצורה ישנונית. אי אפשר לשער ולתאר את ההבדל בין רמת ההקשבה של משתתפים בשיעור אם המגיד שיעור מוסר אותו בקול מונוטוני עייף, לעומת מצב שבו המגיד שיעור מוסר את השיעור עם חיות והתלהבות.
אצל תלמידים צעירים אני אוהב גם לאתגר אותם כשאני מזכיר אחד מהמפרשים – לשאול ולעניין אודותיו, לדוגמא, מזכירים את ה'צל"ח' – מה ראש התיבות? מי הוא היה? למה הוא קרא כך לספרו? איזה עוד ספרים חיבר? אפשר גם כדי 'לעורר' להזכיר את הבדיחה מאותו אדם בור ועם הארץ שקרא לבנו 'יהודה' על שם ה'נודע ביהודה', ולבן אחר 'חיים' על שם החפץ חיים.
- השאלה השניה שלנו לא נוגעת לשיעור, אלא לכל אדם: אברך, בחור ישיבה, בעל הבית, שרוצה ללמוד עכשיו דף גמרא, ומבקש מאתנו עצה, איך הוא יוכל להרגיש לפחות משהו מהמתיקות שבדף הגמרא, כי בדרך כלל כשהוא לומד גמרא, אין לו שום הנאה מזה… נשמח אם הרב ייתן לנו שני רעיונות מועילים לעניין זה.
כמו שאמרתי לגבי מסירת השיעור שצריכה להיות בחיות והתלהבות, גם הלימוד צריך להיות כך. אדם שיושב ליד הגמרא, נשען לאחוריו, העיניים שלו חצי עצומות, והוא קורא את מה שכתוב בגמרא בלי לנענע את השפתיים שלו, אפשר לומר די בוודאות שהוא לא נהנה מהלימוד.
אבל יש פה משהו יותר עמוק. לא רק שהוא לא נהנה, אלא שהוא גם לא עתיד ליהנות מהלימוד, כל עוד הוא ישב כך.
אבל אם הוא ישב זקוף, עיניים בגמרא, מתנדנד קצת, לומד בקול ובנעימה, ומפגין התעניינות, הסיכוי שהוא באמת יהנה מהלימוד גדול הרבה יותר.
הרבה פעמים חוסר ה'גישמאק' נובע מכך שהלומד מרגיש שהוא לא יצא עם 'משהו ביד', כי הוא לא באמת הבין מה הולך בסוגיא, לכן מאוד חשוב שכל לומד יסכם לעצמו, מה למדתי היום, מה התחדש לי, וזה לא נורא גם אם לסיכום יהיה גם 'מה לא ברור לי', אבל לפחות אני יודע שלא 'הכל לא ברור', אלא בהחלט חלקים גדולים ברורים לי וידועים לי.
מלבד החיוב להבין דברי התורה על בוריים, הרי זה מפתח גדול לגישמאק בלימוד.
- נשמח אם תשתפו אותנו באיזה מעשה שהיה ונתקלתם בו בעניין זה של השגת ההנאה והמתיקות בלימוד הגמרא….
שאלתי אותם את שאלתו הנפלאה של ה'מנחת חינוך'
לא מכבר למדתי עם התלמידים בישיבה את הגמרא בקידושין שלא מוכרים גנב לעבד עברי עבור תשלום ה'כפל', אם יש לו כסף לשלם את ה'קרן'.
שאלתי אותם את שאלתו הנפלאה של ה'מנחת חינוך' – מדוע כשהוא בא לשלם את הקרן לא יוכל בעה"ב לטעון שהוא תופס את הסכום עבור ה'כפל', ועדיין הגנב חייב לו את הקרן – וממילא ימכרוהו בית הדין לתשלום ה'קרן'.
אמרתי לתלמידים שאני רוצה לשמוע מהם תירוץ!
ואכן אחד התלמידים הפליא בתשובתו המוחצת של המנ"ח:
תשלום הכפל במהותו הוא 'תשלום קרן שני', דהיינו אחרי שמשלמים את הקרן משלמים אותו פעם נוספת – וזה 'כפל', אבל לא שייך לשלם 'כפל' לפני 'קרן', כי תמיד התשלום הראשוני הוא 'קרן', ולא משנה איך נכנה אותו.
ואז סיפרתי להם על קהילת 'חלם' שפיטרה את החזן הותיק שלהם, בטענה שהיתה לו טעות בתפילת קבלת שבת, והלה לא הבין מה רוצים ממנו, וזעק מרה: לא היתה לי שום טעות!
אמרו לו בני הקהילה טעותך היתה שבפסוק 'לפני ה' כי בא כי בא לשפוט הארץ…' – ניגנת בטעות את 'כי בא' השני לפני 'כי בא' הראשון….. והם לא ידעו שאם ניגנו את 'כי בא' השני קודם הרי הוא הוא הראשון!