הגאון רבי דוד צימרינג זצ"ל בעל 'מצור דבש', נולד בעיירה דומברוביץ בשנת תר"מ, לאביו רבי שמשון זצ"ל שהיה מחסידיו של האדמו"ר רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע. בהגיעו לפרקו נלקח כחתן לבתו של הגאון רבי אפרים זלמן ליבסון זצ"ל, רבה של קאמניקא, שם הצטרף לחבורת הלומדים בבית המדרש המקומי ואכל על שולחן חמיו כמנהג הימים ההם.
את המעשה המופלא שלפנינו סיפר בנו ר' יצחק צימרינג להרב מאיר גרוזמן, והוא פורסם ב'מסילות' (כ"ט), ביטאון חסידי רוז'ין סדיגורא. אנו מביאים כאן את החלקים העיקריים בסיפור, בקצרה ובתמצית.
בשבתו בקאמינקא הגיע ר' דוד לגיל הגיוס והיה עליו להתייצב בפני הוועדה הצבאית. דאגה רבה נפלה עליו ועל משפחתו, ובצר לו החליט לנסוע לרבו הקדוש מטשורטקוב ולקבל את ברכתו. הוא יצא מקאמינקא בכרכרה עד קיוב, שם עלה על רכבת הנוסעת עד לאזור טשורטקוב.
הנסיעה לא היתה קלה, הקרונות היו דחוסים בבני אדם שונים ומשונים, והוא לא מצא שם שום דמות יהודית שתארח לו לחברה. בתחנה מסויימת עלתה לרכבת קבוצה גדולה של קַצַאפּים. על אף שר' דוד שמע את שמעם, הוא נפגש בהם עתה לראשונה. הוא ראה לפניו אנשים גדולים, חזקים, מגושמים, אתלטיים ומגודלי שער הראש והזקן. פאות גדולות השתלשלו להן משני צידי הפנים מרוב הזנחת התספורת, ועל ראשם חבשו כובעי פרוה גדולים ועגולים דמויי ספודיק חסידי. קרון הרכבת היה מלא גם בלעדי קבוצה זו, וכניסתם לקרון סתמה את כל המעברים ויצרה אויר דחוס כבד ומעופש. לרוע מזלו היו חלק מאנשי הקבוצה שיכורים, וכאשר החלו להקיא על רצפת הקרון נסתמו לחלוטין כל מעיינות האויר וסכנת חנק ירדה על יושבי הקרון.
ר' דוד קם ממקומו, הרים מעט את החלון שליד מושבו ונשם אויר צח. לכשראה שהמעט אינו מספיק, הרים את החלון הרמה נוספת והוציא את ראשו החוצה כדי לשאוף מלוא ריאותיו אויר נוסף. אך בעודו עומד כך הוא שומע זעקת שבר: "ר' דוד, אריין!" – ר' דוד, היכנס! הוא נרתע לאחוריו, משך את עצמו פנימה וסובב את ראשו לראות מי הקורא. האם ישנו כאן בקרון יהודי המכירו בשמו ודובר אידיש?
עודו תר בעיניו אחר הדמות העלומה, חש בהלם! הן הוא ניצל עתה ממות בטוח! הוא חזר והתבונן על החלון וראה את האזהרה הכתובה באותיות מאירות עיניים על השמשה ועל המסגרת: "אזהרה, מפאת עמודי הטלגרף העומדים צמודים למסילה אסור להוציא את הראש דרך החלון החוצה, בשל סכנת קטיעה. ראה הוזהרת". אבוי, חשב, ניצלתי ממות בטוח. מי הוא זה שהצילני? מי קרא בקול רם בשמי? הוא חזר לתור אחר מישהו מבין הנוסעים שיוכל לענות על שאלותיו, אך לא. אין. לרגע חשב שמאן דהו מבין הקצפים מכיר אותו ואף דובר אידיש, אך לכשניסה להתקרב לחבורה אימתנית זו נתקל במבטי בוז בקריאות 'זיד', ואחד מהם אף הרים את מקלו להכותו.
סוף סוף הגיע רבי דוד לטשורטקוב. בערב שבת קודש עמד בתור בין החסידים הרבים שבאו לקבל 'שלום' מהרבי. הסדר בטשורטקוב היה, שהרבי עמד סמוך למחיצה מעברה האחד, משעין את ידו הימנית על הסורג העליון שלה כשכף ידו פתוחה, וכל העוברים לפניו נוגעים נגיעה קלה בידו. כל אותה העת היה הרבי עומד שקוע במחשבותיו, כשמבחוץ נראה כי אינו מזהה ואינו חש כלל באלה העוברים לפניו.
והנה, כשהגיע תורו של רבי דוד, חש לפתע את ידו של הרבי נסגרת על כף ידו, והוא שומע את הרבי אומר לו: "אברך, הרי תלמיד חכם הנך, הגמרא אומרת 'לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס'"… ואז, תוך כדי חיוך קל הרפה הרבי מידו והוא נסחף הלאה בלחץ העומדים מאחוריו. חיל ורעדה תקפו אותו לנוכח הדברים. האמנם הגיעה ראייתו של רבו הקדוש עד לפנים הרכבת המזוהמת שבה נסע?… אולם זו היתה רק ההקדמה.
משהגיע המועד נכנס אל הקודש עם הקויטל והפדיון. הרבי זי"ע הרים אליו את עיניו ושאל: "איך הרגליים שלך?" ור' דוד השיב: "ב"ה, בסדר". "הן ישרות?" שאל הרבי, ור' דוד השיב: "אולי מתעגלות במעט". "נו", השיב הצדיק, "השי"ת יעזור לך שתשתחרר מהם". כאן הושיט לו את ידו הקדושה ובירכו בכל טוב ובדרך צלחה.
ר' דוד שב לקיוב, שם ניגש בלב הולם ללשכת הגיוס. הממונים בדקו את כל גופו ואישרו את בריאותו התקינה, והוא נשלח חזרה לביתו עם הידיעה כי עליו להמתין עד להודעת הגיוס. לא בנקל לתאר את הימים הקשים, ימי החרדה, שעברו עליו מרגע ששב לביתו מלשכת הגיוס ועד שקיבל את ההודעה כי עליו לשוב לקיוב ולהתיצב שנית בפני הועדה הרפואית. באותם ימים הגביר ר' דוד את התמדתו בתורה, זוגתו הגבירה את אמירת פרקי התהלים ואת תפילותיה, ושאר בני המשפחה סייעו בעניין זה ככל אשר יכלו.
כשהתייצב מחדש בפני הוועדה הרפואית ביקשו חבריה לראות את מבנה רגליו. ואז, תוך שהוא חש היטב את הלמות לבו, הוא שומע פתאום את אחד מחברי הוועדה אומר: "הרי רגליו מתעגלות, הן אף בנויות בצורת אִיקְס, הכיצד יצעד חייל זה בתרגילי סדר?"
ר' דוד שומע את הדברים ורואה את תגובתו המהירה של יושב ראש הוועדה, המטביע את המילה 'פטור' על הכרטיס הרפואי. ר' דוד לא האמין למראה עיניו, אך ההוראה – "אתה יכול לשוב לביתך" שנשמעה מפי היושב ראש, החזירה אותו למציאות…