על מידת ניצול הזמן של מרן הגר"ח זצ"ל יש סיפורים אין ספור, והנני רוצה לספר רק עובדא אחת מיני אלף. פעם אחת דיברתי בטלפון עם נכדו ידי"נ הגר"ג הוניגסברג שליט"א, וזה היה לפני שנים בודדות בעת זקנותו של מרן זיע"א. מרן זצ"ל ישן אז, ותוך כדי השיחה התעורר וקרא לו. הגר"ג השאיר את הטלפון פתוח, ועמדתי על הקו ושמעתי את הדו שיח ביניהם. שמעתי שרבינו זיע"א מבקשו שיעזור לו לקום ממיטתו כדי ללכת ללמוד, והגר"ג אומר לרבינו בתחנונים: "סבא הלך לישון רק לפני חמש דקות, ואולי ימשיך לישון", ורבינו לא התייחס ואמר לו: "לקום!". אמר לו הגר"ג, אולי אני אעזור לסבא להסתובב לצד השני להמשיך לישון, ורבינו אומר לו: "כבר ישנתי בשביל כל הצדדים"… ואז רבינו אמר לעצמו: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" וזרק את השמיכה מעל גופו כאומר 'עכשיו קמים'. ונחרדתי לשמוע איך שמרן בזקנותו ותשישותו הלך לישון כדי לאגור כח, ולאחר חמש דקות כבר קם ומתגבר כארי להמשיך בתלמודו.
וראיתי שסיפר ר' ישעיה אפשטיין, שפעם אחת היה אצל רבינו, כשהיה תשוש מאד מאד, והרגיש שהשינה מתגברת עליו וחשש שלא יחזיק מעמד, וביקש מר"י עט ודף וכתב את הפסוק הנ"ל והניחו מול עיניו כדי לחזקו שלא ירדם…
וסיפר לי ידידינו ר' מאיר הרשקוביץ שליט"א מכולל פוניבז', שזכה להיות אצלו בש"ק ויקרא ט' אדר השני תשפ"ב, ימים ספורים לפני פטירתו, ומרן ז"ל היה שרוי בחולשה גדולה ובאפיסת כוחות, וישב ולמד משניות מסכת טהרות, וכהרגלו עבר עם ידיו עם ההזמנה הידועה על תיבות המשנה, וכך עבר ולמד את משניות טהרות, ובחולשתו הגדולה נרדם כל כמה שניות, אבל התגבר כארי בכוחות שהיו בידו "לחטוף" עוד וללמוד, וישב ועבר כמה שורות ונרדם, והתעורר שוב וחטף עוד משנה וכן הלאה. ותיאר עוד, שהיה בכזו חולשה, שכשגמר דף דפדף לדף אחר, ומיד אחרי הדפדוף נרדם שוב בעוד שידו עם ההזמנה עדיין נשארו בדף הקודם, וכשהתעורר המשיך הלאה.
עוד ראו אצלו את היוקר הגדול שנתן לכל ידיעה וחלק בתורה יותר מאלפי זהב וכסף, שאם לא זכר דבר בתורה לא היה לו מנוח עד שמצא את "אבידתו" היקרה מפז, ואספר עובדא אחת: פעם אחת סיכמתי עם ידי"נ הגרג"ה לבוא למרן לשאול שאלות, וזה היה אחר הצהרים לאחר שקם משנתו לפני שעלה לקומה השניה ללימודו כשעה או חצי שעה לפני מעריב. ובאתי למרן והמתנתי זמן רב, וזה לא היה דבר רגיל, כיון שזה היה זמן שלא היו אנשים וגם היה מסוכם מראש שאבוא לדבר עמו.
והנה ידי"נ הנ"ל יוצא אלי לאחר זמן מה ואומר לי: תחכה, אולי עוד מעט תוכל להיכנס, וכך המתנתי הרבה זמן, ומידי פעם יצא אלי ואמר לי אולי עוד מעט. וזה היה מוזר ונדיר מאד שיהיה כן. עד שהזמן התמשך מאד עד למעריב, ואז יצא אלי הגרג"ה ואמר לי שהוא מאד מתנצל, אבל קרה פתאום דבר שלא היה שייך להכניס כעת אנשים, שבדרך שעלה לקומה שניה בא אליו אחד ושאל שאלה, ורבינו אמר לו שתוס' מדבר על זה, ובא להראות לו את התוס' ולא מצאו, ולא מצא מנוח לנפשו שלא זכר מקומו המדוייק של התוס', ופתח כמה גמרות כדי למצוא את אבידתו הכי יקרה שיכולה להיות, ולכן לא יכול היה להכניס אליו אף אחד. ונתן לי להציץ לחדר וראיתי את מרן יושב עם כמה גמרות חלקם בסטנדר וחלקם על השולחן, ויושב רכון עליהם בשקיעות עצומה ובטרדה גדולה למצוא את אבידתו, אשרי עין ראתה זאת.
והתפרסם בזמנו, שפעם אחת שאלו למרן היכן נמצא מדרש מסוים, וזה היה באמצע קבלת קהל, ומרן עצר את הקבלת קהל וחיפש אחר המדרש עד שמצאו, והגר"י זילברשטיין שליט"א שאל אותו אח"כ מדוע לא המתין מלחפש עד אחר הקבלת קהל, כדי שלא להטריח אנשים להמתין, וענה לו מרן: אם יש דבר בחז"ל שאינני יודע, אינני ראוי לענות תשובות לאנשים… שהרי חשב שיש כזה מדרש ובתחילה לא מצאו.
באחת ההזדמנויות שהייתי אצלו ואמר לי להוציא ספר לאור, ילדות היתה בי, ואמרתי לו שראיתי שמרן הסטייפלער אמר להרב (היינו לבנו מרן זי"ע) כשהלך לישיבה כשהיה בחור, שלא יחבר מיד חיבורים, אלא קודם יגמור את הש"ס ורק אח"כ יחבר חיבורים, ואמרתי למרן מדוע הוא מזרז אותי להוציא ספר, הרי קודם כל צריך אני לגמור את הש"ס ורק אח"כ להוציא ספר. ומרן הזדעזע ממש עד עמקי נפשו (בניגוד לכל הפעמים שקיבלני בחביבות יתירה כמו שקיבל את כל מי שבא לפניו, בכל זאת בפעם הזאת היה רציני מאד ומירתת כוליה גופיה, כיון ששמע את הדבר הכי גרוע שיכול לשמוע, שעומד לפניו אברך שלא סיים את הש"ס), ואמר לי: "אתה לא גמרת את הש"ס?! עם הארץ!" (והעביר את אצבעותיו על הפנים שלי כפיוס בעלמא על מה שאמר, אך עדיין היה ברצינות גדולה). ובאותה שעה ישב על הכסא קצת באלכסון, ושוב הרים עצמו לישב על הכסא בטוב כשהוא ברצינות, והרים קולו ואמר: "רחמנא ליצלן, עמרצים! רחמנא ליצלן עמרצים!"
ואח"כ דיברתי עמו סדרת שאלות בעניין דין כתיבת ס"ת, אבל הוא עד סוף השיחה היכן שיכול הה להשחיל ענין זה – דיבר על זה. שאלתי איזה שאלה בעניין הנ"ל והוא קטע באמצע ואמר: "אבל לגמור את הש"ס אתה מחוייב על פי דין", וכן "אבל את הש"ס אתה חייב לגמור", והיה המחזה לחרדת אלוקים לראות מושגים אמיתיים שהיו פעם נכסי צאן ברזל, והוא ראה שישנם אנשים שנשכח אצלם לגמרי ר"ל.
(מצבת חיים)