הרב בנימין בירנצוויג
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כט, ט)
מביא רש" הקדוש: למה נסמכה פרשת נצבים לקללות שנאמרו בפרשה הקודמת? אלא לפי ששמעו ישראל צ"ח קללות הוריקו פניהם וכו' התחיל משה לפייסם.
מה היה הצורך לפייסם? הרי רצה הקב"ה שישמעו בני ישראל את הקללות ויפנימו את הדברים למען לא יסורו מדרך ה'?
מבאר מרן הגרי"ל חסמן זצ"ל שהצורך לפייסם נבע מכך שלאחר שהוריקו פניהם מתוך יראת העונש, שוב אין צורך להביא עליהם את הקללות, לפי שמטרת הקללות היא להביא את האדם ליראת ה', ואם הזכרתן בלבד מביאה לידי כך הרי שאין צורך להענישו בהן, רק מי שנאמר בו "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" נאמר בו גם "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה", אך מי שירא אינו זקוק לקללות, עצם הידיעה פטרתו מעונש כי כבר הוא ירא מלפני ה', ולפיכך פייסם משה.
><><><><><
הרגשה חשובה שתתן לנו קצת יראה מפני יום הדין, וממילא תועיל יראה זו להקל מעלינו ולהמתיק עבורנו את גזר יום הדין היה נוהג לומר מרן הגאון רבי משה חברוני זצוק"ל ראש ישיבת חברון לפני הימים הנוראים:
בתפילת 'ונתנה תוקף' כתוב על המלאכים: "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין.." ומקשה מרן הגאון רבי משה זצ"ל, וכי למלאכים יש יום הדין בראש השנה? הרי אין להם בחירה ולמה הם רועדים מקירוב יום הדין??
ואומר רבי משה זצ"ל הרגשה נוראה, נתאר לעצמנו בנין גבוה בן תשע קומות, ובגג אשר במרומי הבנין אין מעקה וגדר, ושם רץ לו ילד קטן בן שלש שנים ומשחק עם כדור, ולמרגלות הבנין עומדים עשרות אנשים מסתכלים ובוהים במחזה המבעית, כאשר מידי פעם נשמט הכדור מידי הילד ומתגלגל לעבר שפת הגג, כאשר הילד דוהר בעקבותיו, ולמטה שוד ושבר, צעקות והיסטריה על מה שהולך לקרות, וכך חוזר עליו מחזה זה מידי פעם כשלמטה הצבור יאוחזהו רעד וחרדה גדולה מגורל הילד שלא רואה את הסכנה התהומית הפרושה לרגליו…….
אומר רבי משה זצ"ל, זה המצב שבו אנו נמצאים, המלאכים כלל לא רועדים מעצמם אלא הם רועדים מהמצב שלנו, הם רואים ממרגלות הבנין הגבוה אותנו משחקים כמו ילדים על פני תהום ולא חשים כלל בסכנה האיומה המתקרבת, והם ז ו ח ל י ם ו ר ו ע ד י ם! !
זו ההרגשה אותה אנו חייבים לסגל לעצמנו בימים אלו כדי שיהיה לנו קצת נגיעה במצבנו, ואז נרצה לעשות ולנסות בשיפור דרכנו, וביותר לפי מה שהבאנו בראש המאמר, עצם הידיעה עצם היראה יש בו כדי להקל והמתיק גזר הדין.
אבל כל אחד שקצת חושב על מצבו, הררי הוא נכנס לעצבות גדולה איך אפשר בכלל להתחיל ולתקן ולמשיך ולשפר כשהשק כל כך מלא?
ובזה ריחם ה' עלינו ונתן לנו עצה טובה שכל אחד יכול לה, עצה נפלאה זו שמצילה אותנו מרדת שחת כותב מרן המשגיח רבי יחקאל לוינשטיין זצ"ל, והוא מצייר לנו מחיי היום יום, וכך הוא מתאר בדבריו: באמריקה ישנם ארצות בהם בחוף יורד שלג כבד, וכל הרחובות מתמלאים בגבהים של שלג רב, החוק במדינות אלו אומר שכל אחד חייב לנקות את הרחבה שמלפני ביתו, וכך כל תושב מצוייד בכף מיוחדת לפינוי השלג, כמובן שהשלטונות מקפידים מאד על חוק זה ומידי פעם עוברים פקחים ורושמים דוחות למתעלמים מהחוק, ישנם אנשים שאין בכוחם לנקות את השלג הרב, ולכן כל פעם שמגיע פקח הם רצים החוצה עם המטאטא המיוחד הזה ומסתובבים בחוץ, וכך כשהפקח עובר הוא רואה אותם עם המטאטא הוא בטוח שעסוקים הם בניקוי השלג ועוזב אותם לנפשם.
אומר רבי יחזקאל זצ"ל גם אנחנו כשאר אנו רואים את ערמות השלג שצברנו כל השנה הרי מתיאשים אנחנו מלנקותו, והעצה בזה שלא נענש על כך היא לפחות להחזיק את המטאטא ביד ולהראות לבורא עולם שאמנם קשה לנו לנקות לגמרי את עצמנו אבל לפחות אנו מראים רצון לנקות אנו מחזיקים את המטאטא ביד! ואז יש לנו פתח תקוה לעבור את הדין בשלום. כמובן אם הרצון הוא אמיתי וכנה. ויחד עם היראה שתהיה בלבנו, יראה האלוקים את עניינו ודל כוחנו וירחם עלינו.
מעשה היה באדם שיצא מכיון בני ברק בדרכו לירושלים, והנה לאחר נסיעה של כחצי שעה הוא מגלה את עצמו בצומת רעננה בדרך צפונה, בכיון ההפוך מירושלים, התברר כי הוא דיבר בטלפון שיחה טעונה שפשוט השכיחה ממנו את תואי הדרך, וכך גילה עצמו במרחק עצום מהמקום בו היה צריך לפנות ימינה במקום שמאלה… מיד בצומת עשה סיבוב פרסה והתייצב עם רכבו לכיון מזרח ירושלימה…
תיאור זה סיפר הרב שלמה הופמן עם מעשה שהיה איתו בלומדו בישיבת חברון: פעם בחודש אלול פגשו בישיבה הראש ישיבה ר' יחזקאל סרנא זצ"ל ושאלו לפשר היותו כ"כ מדוכדך ועצוב, וענה לו ר' שלמה, שעוד מעט ראש השנה וכתוב ברמב"ם "שצריך לעזוב החטא עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", ואיך אפשר לעמוד בזה? ענה לו ר' חזקל זצ"ל למה הינך הולך לפי הרמב"ם שמחמיר בזה, תלך לפי הרבנו יונה שמיקל ואומר שצריך האדם "להתייצב על דרך הטוב" וכך כבר תועיל לו תשובתו.
ואמר לו ר' חזקל זצ"ל בשם הסבא מסלבודקא זצ"ל ששמע בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שהבאור ב'להתייצב על דרך הטוב' הוא, כמו אדם שהיה צריך לנסוע למקום מסויים ובטעות נסע לצד ההפוך, אחר זמן מה הרגיש בטעותו וסיבב מכוניתו כדי לחזור למקום שממנו בא ומשם לנסוע למקום שרצה, עצם זה שהוא הסתובב והתייצב על הדרך הנכונה שתוביל אותו למקומו עוד לפני שהגיע למקום שבו טעה, זה כבר מספיק כדי שהוא בסוף יגיע בשלום למקומו. וזה הכונה ברבנו יונה " שיתייצב על דרך הטוב" שמה שאדם כבר מנסה לחזור למוטב עוד לפני שהגיע בכלל לנקודה בה הוא כשל ולמקום שממנו נפל, זה כבר מועיל לרצות פני ה' וזכותו בדין.
והדברים מבהילים ומשמחים עד כמה רבו רחמיו של הקב"ה עלינו לרצותנו בתשובה, והוא התברך רוצה בתשובתנו ויודע עול שיעבודנו וחוזק יצרנו, ורוצה שלפחות " נתייצב על דרך הטוב, וזה כבר לא יכול אדם לומר 'איני יכול', ולכך עצה זו עכ"פ מחוייב כל אדם באשר הוא להשתדל ולנסות "להתייצב על דרך הטוב" ולדעת כי יש דין ויש דיין, ולרצות בתשובה, ובזה יתרצה לפני בעל הרחמים.
1/470
יפה מאאאאד!
קריא, קליט, ובעז"ה מביא לידי מעשה
יישר כח
ותזכו למצוות