'נאמר בזוהר הקדוש (דף כב, עמוד ד): "אמר רבי תנחום: בוא וראה כמה חביבה התורה לפני הקדוש ברוך-הוא, שבשבילה זוכה האדם לחיי העולם הבא, וכל המלמד תורה לאחרים, יותר מכולם. בוא וראה מה כתיב כאן: "ואם אקח מכל אשר לך" – אותם הרשעים הראויים לך, "בלעדי רק אשר אכלו הנערים" – חוץ מאותם המורים תורה לאחרים ולתינוקות, ששכרם כפול; דאמר רבי יצחק: המלמד תורה לתינוקות – דירתו עם השכינה… ואמר: "רק אשר אכלו הנערים" – חוץ מאותם אשר לימדו לנערים תורה, "וחלק האנשים אשר הלכו איתי" באותו העולם, תדע שאחזיק בהם ולא אתנם לך, אף על פי שראוים ליענש!"'
הדברים מבהילים כל רעיון. הזוהר אומר לנו כאן, שהמלמדים תורה לילדי ישראל ינצלו מהגיהנם, "אף על פי שראויים ליענש"! ננסה לתאר לעצמנו במה מדובר. מגיע לשמים יהודי ומתייצב לפני ב"ד של מעלה. פוסקים את דינו לגן עדן, אך תחילה עליו להזדכך מעט ביסורים בגלל חטאים שנכשל בהם.
כשהוא מוקף מלאכי חבלה נלקח היהודי לגיהנם, אך לפתע נעצר המסע בשל מחסום בדרך. לפני השערים ממתין אברהם אבינו, דמותו ממלאת את הפתח, והוא אינו מניח למלאכי החבלה להכניסו פנימה! מדוע? כי יהודי זה היה מלמד תינוקות. אברהם אבינו עליו השלום יעמוד ויגונן עליו מפני השטן, מכיון שהוא הוא ממשיך דרכו, המצווה את בניו אחריו לשמור דרך ה'!
כמה עלינו להתפעל מהבטחה מרעישה זו!
ואכן, גדולי ישראל התייחסו תמיד לתפקיד המלמד כמלאכת קודש שאין למעלה ממנה. במכתב שכתב מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', הוא מורה בנחרצות: מלמד החושב או מרגיש כי תפקידו הינו מקצועי בלבד, כפקיד בבנק, הרי הוא בכלל עושי מלאכת ה' רמיה! להיות "מלמד" פירושו למלא תפקיד נעלה ונשגב של העמדת הדורות הבאים בעם ישראל, תפקיד אותו יש למלא בחרדת קודש!
מלמד המבין את גדול חשיבות תפקידו, גם מתייחס אליו בכבוד הראש וברצינות הראויים. שמעתי ממנהל ת"ת בירושלים, שלפני שנים רבות שאל אחד מגדולי הדור אלו מלמדים עליו לחפש לת"ת שבראשותו, ונענה: "רק מלמדים שמרגישים מאושרים בתפקידם"!
מעשה היה באברך שעם השנים נעשה מלמד, אך כאשר נפגש עם רבו מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', לא השיב לשאלתו במה הוא עוסק, כיון שהתבייש בתפקידו. אמר לו אותו אדם גדול: "איני יודע במה אתה עוסק. אך דבר אחד ברור לי, אם אתה מתבייש בעיסוקך – מלמד אסור לך להיות!"… והוסיף: "הנני שוקל לגשת למנהל התלמוד תורה ולעורר את תשומת ליבו על כך"…
*
סוגיית החינוך רחבה וגדולה היא, ולא ניתן להקיפה במסגרת מאמר אחד. אך "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה". ביריעה שלפניכם פרסנו כמה יסודות קצרים בעניני חינוך, אשר הם מרכזיים ושורשיים ונוגעים לתחומים רבים.
את רוב ככל הדברים קיבלתי מגדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א, ובעיקר מאבי מורי זצ"ל, מוותיקי המחנכים בארץ הקודש, ששימש כמנהלו הרוחני של הת"ת 'יסודי התורה' בתל-אביב, ואשר את יסודות משנת החינוך רכש מרבותיו הגדולים: מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, והגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז'. בנוסף רכש מקצועיות מעשית מהמחנך הנודע רבי משה אויערבאך זצ"ל, מנהלו של הת"ת הראשון החרדי בפתח-תקוה, וכונה בהערצה "החפץ חיים של פתח תקוה", שמומחיותו הרבה במלאכת החינוך בתבונה ובדעת נודעה לשם דבר.
סיפר אבי מורי זצ"ל: לפני עשרות שנים זכיתי להשתתף באסיפת מחנכים בפתח תקוה, אשר בראשה עמד הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל. בפתח דבריו אמר הרב דסלר כך: "יראתי בפצותי שיח… אני עומד כאן וחושש לדבר".
לנוכח מבטיהם התמהים של המלמדים, ביאר הרב דסלר את דבריו: "סבורים אתם שאני עומד לדבר רק לפני כמה עשרות מחנכים… לא ולא! אני עומד כאן, ורואה למול עיני אלפי ילדים. כל תלמידיכם בהווה, וכל התלמידים שיבואו במהלך השנים, כולם תלויים בגישה שלכם למלאכת החינוך. לפיכך – יראתי"!
עוד הוסיף הרב דסלר ואמר: "מי יודע אצל מי מכם יופקד גדול הדור הבא. אולי אצל אחד מכם יצמח רבי עקיבא איגר, חתם סופר, חפץ חיים… וגודל השפעת המחנך על תלמידו אין לשער ואין לתאר. נמצא אם כן שבמילה אחת כאן אוכל להשפיע על גורלו של גדול הדור הבא, וממילא של כל הדור. אם כן זהו פחד עצום לדבר"!
האחריות המוטלת על כתפיהם של הורים ומחנכים נוראה היא. עליהם לדעת ולשנן לעצמם תמיד, כי בידיהם נמצא המפתח לכל עתידו של הילד או התלמיד. במעשיהם, הנהגתם ודיבוריהם, הם משפיעים השפעה עצומה על נפשם הרכה של הילדים, ועלולים לקבוע את דרכם לכל ימי חייהם.
*
יש לשים לב לנקודה מפליאה ביחס המקובל לנושא החינוך. הן סוגיית החינוך היא מורכבת וקשה, כאחת הסוגיות העמוקות שבש"ס. והנה, בנושאים הלכתיים ברור לכולם, כי גם מי שלמד את הסוגיא היטב אינו יכול עדיין לפסוק הלכה מתוך כך; עליו ללמוד את ספרי הפוסקים, לשמש מורי הוראה, ורק לאחר מכן יוכלו לסמוך על שיקול דעתו למעשה.
אך בנוגע לסוגיית החינוך, פני הדברים שונים לחלוטין. המציאות היא שכל זוג צעיר שנולד לו ילד מתחיל מאותו יום לעסוק בחינוך להלכה ולמעשה. בלי הכנה, בלי לימודים, בלי לעבור מבחנים, בלי לקבל סמיכה והיתר הוראה, מתחילים ההורים על כורחם לפסוק יום יום בשאלות שונות הנוגעות לחינוך ילדיהם!
שאלות החינוך המסורות לפתחם של כל הורים באשר הם, לעולם אינן שאלות קלות. ידוע כי כאשר בונים קיר גבוה, כל סטיה קטנה ביותר בתחילת הבניה, מתבררת כקריטית ככל שהבניה נמשכת. סטיה של חצי סנטימטר בשורת הלבנים הראשונה, הופכת בהמשך לנטיה של עשרות סנטימטרים, עד כדי סכנה לקיומו של כל הקיר.
כך הדבר גם בנוגע לחינוך: טעויות אשר בגיל הרך נראות כבלתי משמעותיות, עשויות להתגלות בהמשך כבעלות משמעות קריטית לעיצוב נפשו הרכה של הילד. ישנה אמרה מפורסמת האומרת: "ילד קטן, בעיות קטנות, ילד גדול – בעיות גדולות". אמר על כך אחד הגדולים, כי אם היו מתייחסים לבעיות של הילד הקטן כאילו הן בעיות גדולות – לא היו אלו מתפתחות בבגרותו לבעיות גדולות באמת…
נמצא אם כן, כי השאלות בהן צריכים הורים ומורים לקבל הכרעה הן שאלות חשובות ביותר, הנוגעות לדיני נפשות ממש. לפיכך מוטלת עליהם לכל הפחות החובה ללמוד כמה שיותר, מפי מחנכים ועל ידי ספרים, לשאול והתייעץ – ורק אז יוכלו להיות בטוחים שהם מחנכים את ילדיהם בצורה נכונה, אשר תוכל להצמיח בעתיד פרי הילולים.
הזכרנו שמלאכת החינוך דורשת חכמה, ידע ומחשבה רבה. מתאים להביא בזה את דברי הספורנו (שמות יד, ז), וזה לשונו: "כי אמנם תוקף כל הצבא תלוי בשר הצבא וחכמתו ותחבולותיו"!
בכל בית ניתן להמשיל את ההורים למפקדים ושרי צבא, האחראיים על הצלחת כל הנתונים תחת פיקודם. אם ההורים נוהגים בתושיה, לומדים את דרכי החינוך ומשקיעים מחשבה בכל צעד, עתידים הם לקצור בסייעתא דשמיא פירות; אך אם אינם חושבים כלל אלא נוהגים בכל ענין על פי מצב הרוח… הרי שחס ושלום מתמעטים הסיכויים להצלחת ילדיהם.
עד כמה צריך לחשוב מחשבות בנוגע לדרכי החינוך? זהו דבר שאין לו שיעור. ככל שההורה מוכן יותר להשקיע ולהתאמץ כדי לזכות לראות בנים תלמידי חכמים, כך הוא ישקיע מחשבה על כל צעד ושעל בחינוכם. אצל גדולי ישראל מצאנו עובדות מבהילות על השקעת המחשבה בחינוך ילדיהם ותלמידיהם. הגאון רבי ברכיה שינקר, ראש ישיבת 'תפארת התלמוד' מסר בשם הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב': "כאשר אני מחליט להוכיח בחור בפרהסיא, הרי זה לאחר מחשבה של שבועיים"!
היסוד הראשון והחשוב ביותר בענין החינוך הוא, שאין מתכון אחד מדוייק על פיו ניתן לגדל ולחנך את כולם. כל ילד הוא עולם מלא ומיוחד, המורכב מכוחות גוף אחרים, מכוחות נפש שונים, מכשרונות אחרים ומנטיות אחרות.
ידועים דברי המדרש (תנחומא פנחס פרשה י): "כשם שאין פרצופותיהם שוין זה לזה כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו". הקדוש ברוך-הוא ברא כל אחד ואחד מבני האדם עם אופי שונה, ועל כן ברור שלא ניתן לחנך את כולם באותה הדרך.
לעיתים ניתן לפגוש הורים הסבורים כי באמת יש לחנך את כל הילדים באופן שווה. הם טוענים שניתן לדרוש מכולם אותן דרישות, ושעל ידי חינוך קפדני דיו ניתן להכריח כל ילד למלא את כל הציפיות. לשיטתם ההבדל שיש בין ילדים בתכונות ובאופי הוא רק כמה יש להתאמץ במלאכת חינוכם.
כמובן, השקפה כזו היא טעות חמורה שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון. אי אפשר בשום אופן לגדל ולחנך ילד בניגוד לטבעיו, וכפי שכתב הגר"א במשלי, על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה": "שלפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות, ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה. אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צווארו, יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו".
דוגמא נאה להבנת השוני בין הילדים ודרכי חינוכם, ראיתי מובא בשם אחד מגדולי ישראל. נצייר לעצמנו אשה העוסקת בבישולים לכבוד שבת קודש. בסיר אחד היא מבשלת טשולנט, ומכניסה לתוכו תפוחי אדמה, שעועית, בשר וכו'. בסיר נוסף היא מבשלת אורז. בסיר שלישי היא מבשלת מרק, וכן הלאה.
כמה מילדי האשה עומדים סביבה ומתבוננים במעשיה, והנה אחת הילדות מעלה בפניה הצעה נפלאה: במקום לבשל בכל כך הרבה סירים, אפשר לקחת סיר אחד גדול, ולבשל בו הכל ביחד!
האם כמובן צוחקת, ומסבירה בסבלנות: כל מאכל נזקק לבישול אחר. בכל אחד צריך לשים תבלינים אחרים, וכמות שונה שלהם. כל אחד מהם מתבשל פרק זמן אחר, על עוצמת להבה שונה… ובקיצור, אי אפשר לבשל את כולם יחד!
כך הדבר גם בנוגע לחינוך הילדים. עלינו להתרגל למחשבה שכל ילד נולד עם תכונות אחרות, ולפיכך צריך "לבשלו" על פי מתכון אחר. יש ילדים הזקוקים ליותר חום או ליותר סוכר מאחרים. יש מהם שלוקח יותר זמן לחנכם, פשוט משום שזמן הבישול שלהם ארוך יותר… וכן הלאה.
הוא הדין אף לגבי מחנכים בתלמודי תורה, ומחנכות ב'בית יעקב'. מלמד שמפנים כי כל ילד הוא שונה, יבין מאליו כי אין מקום לדרוש מכולם אותן דרישות, ולחנך את כולם על פי אותה שיטה ובאותה רמת חומרה. מלמד טוב תמיד יחשוב איך ניתן להתאים את רמת הדרישות ואת סוג היחס לכל ילד לפי כוחותיו, ורק כך יוכל למלא תפקידו כראוי.
*
שמעתי מאבי מורי זצ"ל על הגאון האדיר 'הרוגטשובער' – רבי יוסף ראזין זצ"ל, שהיה מטבעו תוסס מאוד. אופן לימודו עד סוף ימיו היה בעמידה, כשהוא מתמקם סביב השולחן, ורץ מספר אחד למשנהו במהירות הבזק. כך היה מסתובב שעות ארוכות, כשהוא גומע בדרכו מאות מטרים בחדר אחד.
ותמיד היה מציין לשבח את המלמד שלו בילדותו, שהכיר באופיו, ובעובדה שאינו מסוגל לפי טבעו לשבת על מקום אחד ברוגע, והסכים ללמדו באופן מוזר. ה'רוגוטשובער' ישב על עץ גבוה, ואילו המלמד ישב למטה תחת העץ, וכך הקריא לו את מילות הגמרא בקול רם שישמעו לאוזניו…
"אילולי היה לי מלמד כזה העולם היה מפסיד את הרוגוטשובער" –אמר בענוות חן.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')