"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (כ"ו, ג)
כתב באור החיים הק' "טעם אומרו לשון הליכה לומר, שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו (דברים ו') ובלכתך בדרך, באהבתה ישגה תמיד".
מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל היה אומר, שמכאן משמע שרק מי שהוגה בתורה גם בהליכתו בדרכים זוכה לכל הברכות האמורות בפרשה זו, וביאר מו"ר זצ"ל בטעם הדבר, שעיקר מדריגת האדם הן בשקיעות בלימוד והן בעמל התורה, נבחן ונמדד על פי לימודו כשהוא בדרך ולא בתוך הבית מדרש, שכן אם הוא לומד רק בהיותו ספון בתוך הבית מדרש, אין זה הוכחה שהוא שקוע בלימוד, שהלא אפשר שאינו לומד אלא מחמת ההרגל או החברה וכדומה, אבל אם לומד גם בדרכים ומנצל כל רגע ללימוד התורה גם כשהוא יוצא מהבית מדרש, הרי זהו סימן ברור שהוא קשור בתורה ודבוק בה, ועליו קבע הקב"ה את כל הברכות האמורות בפרשה זו.
ומו"ר זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים, ובהליכתו הקבועה מידי יום בעיר לונדון לצורך בריאותו, היה נוטל עמו ספר "חובת הלבבות" ומעיין בו במשך כל זמן הליכתו.
הנהגת הישיבות בדור הקודם בערב שבת ובשבת
בדומה לזה היה מו"ר זצ"ל רגיל לומר, שעיקר ההבחנה בבני ישיבות מי קשור בתורה ודבוק בה, הוא על פי לימוד התורה בזמני יומא דפגרא כמו ביום שישי ושבת, שמי שלומד בישיבה רק בשעות הסדרים, אינו קשור בתורה, אבל מי שרואים אותו שקוע בלימוד בכל עת וגם בזמנים שאין עליו חיוב מצד סדרי הישיבה, הרי הוא באמת קשור בתורה ועמל בה, ועליו נאמר "אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה".
לפנים היה נהוג בישיבות, שבחורים לא היו נוסעים לביתם לשבת, ואף אם בישיבה נתנו רשות לנסוע, הבחורים לא רצו להפסיק את רציפות הלימוד, ומשום שכדי לזכות לכתר תורה, צריך רציפות ממש בלימוד התורה, ואין לאבד אפילו לילה אחד מלימוד התורה, וכמבואר ברמב"ם (פ"ג ת"ת ה"ג) שכתב על הרוצה לזכות לכתר תורה, "יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה", והרי מבואר בדברי הרמב"ם יסוד גדול, שאפילו איבוד לילה אחד מתורה מזיק מאוד לאדם שלא יזכה בכתר תורה.
ובביאור הדברים שמעתי מפי הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל עפ"י משל לשרשרת, שכשחסרה חוליה באמצע השרשרת בטל כל השרשרת כיון שכל קיום השרשרת הוא אך ורק על ידי חיבור חוליה אחת לחברתה, וכמו"כ לימוד התורה כל קיומה אצל האדם הוא אך ורק על ידי רציפות של לימוד התורה יום אחר יום כל החיים, אבל בלא זה מתנתק החיבור ונופל הכל, וצריך להתחיל שוב מחדש את בנין התורה אצלו, כי מה שהיה לו כבר התנתק על ידי איבוד הרציפות.
הן אמת שבזמנינו כבר הושרש המנהג אצל בני הישיבות לחזור לביתם פעם בחודש לשבת קודש, אבל מ"מ צריך להיזהר מאוד שלא להפסיק את רציפות הלימוד, וכל אחד יזהר ללמוד בהתמדה גם בביתו, ועכ"פ אין לקרוא לשבת זו בתואר "שבת חופשית", שהרי כבר אמרו חז"ל (שבת ל' ע"א) "מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות", והרי מבואר שכל זמן שנשמת רוח חיים באפיו, אין האדם חופשי לרגע אחד מהתורה, ואדרבה החופשי האמיתי הוא מי ששקוע בלימוד, וכמו שאמרו חז"ל (אבות ר' ב') "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
(מתוך 'ביאורים והנהגות' ויקרא, עמ' רס"ג)