"הייטב בעיני ד'" (י' י"ט)
היה היו שני שותפים, שפתחו עסק פורה ומצליח בארצות הברית של אמריקה. אחד השותפים היה אוהב מאד לעסוק במצוות, בכל הזדמנות שנפלה לידו הלך לעסוק במצווה, והשאיר את העבודה בעסק בשביל השותף השני…
השותף לא הסכים לגיחות הרבות הללו, המבזבזות זמן רב והון יקר, הוא חזר וטען כאמריקאי מובהק: "טיים איז מאני"… אך חברו הבהיר לו, שהוא מאמין שדווקא בזכות המצווה, יתברך העסק!
לאותו שותף הרודף מצוות, יש חתן העוסק הרבה בקירוב רחוקים. פעם אחת ביקשו חתנו להתלוות אליו בקירוב גביר סוחר אחד, שנוצר ביניהם קשר טוב מאד, אבל הוא נצרך למעט סיוע מחמיו, שבתוקף עסקיו במסחר, מכיר הוא יותר טוב את עולמם של הסוחרים. ואכן התלווה אליו חמיו בשמחה לעסוק במצווה ובקירוב רחוקים. הם הגיעו לבית הגביר, שהיה חילוני גמור לכל דבר. תוך כדי שיחתם המוצלחת, אומר לו הגביר לשותף הסוחר: "הגד נא, אין לך מה לעשות? הרי סוחר אתה, לך לעבוד! לא חבל על הזמן שלך? אתה יכול בינתיים לעשות כסף!"
ענה לו אותו סוחר: "שמעני היטב! דווקא כאיש עסקים ממולח, יודע אני היטב שההצלחה לא תלויה רק בעבודה, אלא כפי שזה נקרא בפי הסוחרים: צריך קצת 'מזל' [אביסאלע מזל…], שאצלנו קוראים לזה 'סייעתא דשמיא'! הלא גם אתם חרטתם על גבי שטר הדולר שלכם, שאתם מאמינים בה'! ובכן כשמתגלגל לידי דבר מצווה, קופץ אני על כך בלהט ובשמחה, ואני מאמין ובטוח, שכל הברכה הגדולה שיש בעסק שלנו, הכל בזכותה של מצווה, שהיא מביאה את הברכה!".
אמנם רעייתו של אותו שותף, לא הסכימה עם כך שבעלה מחזיק את חתנם ותומך בו כל העת, כאשר במקום לעבוד עוסק הוא בקירוב רחוקים, ודרשה מבעלה להפסיק את התמיכה בהם, אבל הוא לא אבה לשמוע מכלום.
כשבאו בני הזוג אצל אחד מגדולי ראשי הישיבות שבאמריקה, והציעו לפניו את שאלתם, אמר להם: "וכי מי אמר שהשווער מחזיק את החתן, אולי החתן הוא זה שמחזיק את החותן… שבזכות החזקת התורה עסקו מצליח ומשגשג?…"
יום אחד הגיע לאמריקה הרב קרייזוירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן המעטירה. אותו שותף שהיה קשור עמו מאוד, הדיר את רגליו מן העסק שבוע שלם, הוא פשוט לא הופיע כלל… רק התלווה כל העת אל הרב, לקחו ברכבו אל גבירי העיר, להתרימם עבור צדקותיו הרבות והיקרות. השותף השני, שהיה צריך שבוע שלם לנהל את כל העסק לבדו, ממש התפקע, והודיע נחרצות לחברו, שבצורה שכזו אי אפשר להמשיך לנהל עסק רציני! השותפות התפוצצה…
השותף הראשון העוסק תמיד במצוות, לא התרגש כלל, הוא פתח עד מהרה לבדו עסק חדש, שהתברך עד מאד, הוא הצליח וגדל מיום ליום והתעשר מאד, עד שנעשה מאילי ההון של אמריקה. ואילו חברו התהלך מובטל כמה שנים טובות… עד היום הזה עדיין לא הצליח לפתוח שום מסחר מחודש, ועדיין לא התחיל להרוויח אף לא דולר אחד!!!
* * *
סיפר הרב משה שמואל אייזנבאך זצ"ל, בן מחותני, הרב החסיד הישיש המפורסם ועלויל אייזנבאך זצ"ל, מעיר הקודש ירושלים ת"ו, שבבחרותו למד בישיבת 'מאור עיניים' רחמסטריווקא, ושם הצטרף לכמה פעילים שהיו עוסקים בקירוב רחוקים. באהבת ישראל המיוחדת שלו חיבב מאד מצווה זו, ובסייעתא דשמיא ראה ברכה בעמלו. הוא היה מכתת רגליו למרחקים, בשביל קירוב איש ישראל אל אביו שבשמים!
שנה אחת, בימים שלפני חג הפסח, עלתה מרומניה משפחה שלימה של עולים חדשים שהתיישבו בירושלים. היו אלו יהודים טובים תמימים וישרים, שלא היה להם כמעט כלום, ולא ידעו כמעט כלום. מחמת האנטישמיות הגדולה ששררה באותן שנים ברומניה, לא היה ביכולתם לעסוק בתורה וביהדות, ולכן עזבו הכל בארץ ניכר, ועלו ארצה בערום ובחוסר כל.
ר' משה שמואל שמח מאד על המצווה הגדולה שנזדמנה לידו, לסייע ולתמוך במשפחה שלימה ויקרה מאחינו בני ישראל, לקרבם ולסדרם כראוי בצעדיהם הראשונים בארץ הקודש. להצלחת המשימה דיבר על לב אחיו, הלא הוא הרב הגאון ר' אשר אייזנבאך שליט"א, בחור נמרץ כמוהו, להירתם עימו למבצע הגדול של קירוב המשפחה וסידור כל צרכיהם השלמים ברוחניות ובגשמיות.
בימים שלפני הפסח, עסקו האחים האהובים במצוות 'קמחא דפיסחא', בגיוס כספים עבור אותה משפחה, כדי להביא לביתם את כל צרכי הפסח ברחבות, ולהכשיר את הבית וכו'. הם השתדלו בכל יכולתם להקל מהם את קשיי הקליטה, ולהנעימם במיקומם החדש בארץ הקודש, וטרחו רבות בשביל כך שלא יחסר כלום בבית, ויחושו במנוחת החג ובשמחתו.
עם התקדש ליל פסח, לקחו האחים את בני משפחת העולים החדשים עימהם יחדיו לבית הכנסת, לתפילת החג ולאמירת ההלל המרוממת. בדרכם חזרה מבית הכנסת, כשליוו את העולים הנרגשים לביתם החדש, התברר שאין להם בביתם 'הגדה של פסח', אף לא אחת! על כך לא חשבו האחים… הם לא נתנו את דעתם לפרט זה, שצריך לדאוג להביא 'הגדות' לליל הסדר!
הם נבוכו מעט ולא ידעו מה לעשות, מנין ישיגו עתה ברגע שאחרי אחרון הגדות בשביל כל בני אותה משפחה? באותם ימים לא היה מצוי בכל בית עודף של הגדות רבות כבימינו… וכל ההגדות שהיו בביתם נצרכו לשימוש בני הבית.
זמן עריכת הסדר הגיע, ואביהם הגדול ר' ועלויל רוצה כבר לפצוח באמירת 'קדש' וכו' כנהוג, כל המשפחה הרחבה והמסועפת כבר יושבת וממתנת, אבל שני האחים לא מוכנים עדין… הם תרים ומחפשים אחר עצה לבעיה שלפניהם, כיצד משיגים עתה 'הגדות' לאותה משפחה? ליבם דואג על הצלחת הסדר שם… מי יודע אם יודעים הם בכלל כיצד עורכים את 'ליל הסדר'?…
כראות אביהם גודל דאגתם וטירחתם להצלחת אותה משפחה, פנה אליהם בחיוך מרגיע: "וכי מה הבעיה? קחו עמכם את ההגדות שלנו, ותיגשו עמהן אל אותה משפחה, תערכו להם שם את הסדר כדת וכדין! כשתסיימו ותשובו עם ההגדות – נערוך אנו כאן את הסדר… אין אנו ממהרים… זה הרי חג החירות… בינתיים נספיק ללמוד עוד קצת בתורה הקדושה עד שתחזרו"…
הבנים צייתו כמובן לדבר אביהם הגדול, לקחו את ההגדות וערכו הסדר בשביל העולים החדשים, כאשר בבית משפחת אייזנבאך הענקית, יושבים כך כל עשרות הצאצאים אנשים נשים וטף כן ירבו, וממתינים לשני האחים שיסיימו את מצוותם הנאמנה ויחזירו את ההגדות, כדי שיוכלו אף הם להתחיל בעריכת הסדר…
כמה טבעי ופשוט היה לאנשי מעלה שבדור הקודם, גודל חובתם לעזור ולסייע לאחרים! הם הבינו בפשיטות שמה שיש לי לא תמיד נועד רק בשביל עצמי, כדי לספק רק את צרכיי האנוכיים… אולי באופנים מסוימים נועדו ההגדות שלי בשביל הזולת?! יש לחשוב על הזולת לפחות כמי שחושב על עצמו… ואהבת לרעך כמוך!
(טיב המעשיות)
1/214