מצות מעשר בהמה טהורה
"וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לד'" (ויקרא כז, לב)
המצוה: לעשר כל הבהמות הטהורות הנולדות בכל שנה ושנה בעדר, ולהעלותם לירושלים לאוכלם שם.
הטעם: טעם נפלא ביותר מסביר בעל ספר החינוך. כאשר תמצית הטעם הוא שהן ירושלים עיר הקודש מלאה חכמים וסופרים היא, עבודת בית המקדש בה נעשית, ותורה ויראת שמים מתגלגלים בה בחוצות תדיר, ובאשר חפץ בוראינו לזכותינו בתורה ובמצוות ביותר, על כן חפץ הוא שנעלה לירושלים בזמן מן הזמנים, כל המשפחה או חלק ממנה, נשהה בה זמן נכבד, כשבזמן הזה נשאוף את אוירה הצח של ירושלים, נלמד מאורחותיה ונחכים מתורתה.
וזהו פשר ציווי השי"ת במצוה זו של מעשר בהמה, וכן עוד מצוות כיוצא בה כמו מעשר שני ונטע רבעי, שהצד השווה להם הוא שמוטלת עלינו החובה להעלות פירותיהם לירושלים ולאוכלם בקרבה דווקא. באשר, כאשר יהיה לבעל העדר והפרדס כמות נכבדת של מעשר בהמה, מעשר פירות ונטע רבעי יוצרך לשהות – הוא או אחד מבני משפחתו – זמן נכבד בירושלים כדי לאכול את כל המעשרות. כאשר במהלך זמן זה יקנה דעת, חכמה ותבונה האיך לשמור את תורת ד' ומצוותיו בהידור. וכאשר יחזור לביתו יפיץ תורה זו בין בני משפחתו ומכיריו וכך תרבה הדעת וההוראה בישראל לעבוד את השי"ת בלבב שלם!
מצוה זו נוהגת: בזכרים ובנקבות, בארץ ובחו"ל. ומן התורה נוהגת אף בזמן שאין בית המקדש קיים, אך חז"ל גזרו לבל ינהגו במעשר זה בזמנינו אחר שיכולים לבוא לידי מכשול שיש בו כרת, בכך שישחוט ויאכל קדשים בחוץ (רמב"ם בספר המצוות. וראה מנח"ח אות י"ט).
ספרי היסוד העסקים במצוה זו: פרק אחרון במסכת בכורות, רמב"ם הל' בכורות.
שיתו ליבכם: על אף שמן התורה נוהגת מצוה זו אף בזמנינו, מכ"מ יש כוח לחכמים לגזור לבל ינהגו במעשר זה בזמנינו אנו בשל חשש לתקלה שיש בה כרת!
עצה טובה קמ"ל: כאשר אנו עוסקים במצות מעשר, והאיך שהבהמות עוברות תחת השבט, הזמן גרמא לעורר ולהתעורר לקראת יום הדין ביום ראש השנה תשפ"ה הבעל"ט (בעוד כארבעה חודשים!) בו יתקיים "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעבור ותספור ותמנה, ותחתוך קצבה לכל בריותיך!" ולהתחיל לשפר את מעשינו ופעולותינו שיהיו לנחת רוחו של אבינו יוצרינו ובוראינו!
פניני מצוה
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (כ"ו ג)
שתהיו עמלים בתורה (רש"י) – מיעוט שינה כדי לעמול בתורה – איתא ברמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ב) ובשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סכ"א), שדברי תורה אינם נמצאין אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, ובמד"ר (שה"ש א' ב, ב) איתא, דתורה נמשלה למים, מה מים אם אין אדם צמא אינם ערבים בגופו, כך תורה אם אין אדם עייף בה (פי' לשון יגיעה בתורה תמיד – פירוש מתנות כהונה) אינה ערבה בגופו, ובמסכת כלה רבתי (פ"ד) איתא, למוד להיות מקבל עליך כל דברי תורה בצער שינה. ובגמ' (ועירובין ס"ה.) מובא, דרב חסדא לא רצה לישן אף מעט, באומרו שבקבר יש זמן ארוך לישן (ובהקדמה לתהלים פרנסה שערי טובה הביא בשם הגה"ק מסאטמאר זצ"ל שנשאל למה אינו שוכב במיטה, וענה, משום שהשינה הוא גזלן שגוזל כמה שנים מימי חייו של אדם, א"כ בשלמא כשהשינה חוטף בעל כורחו אין ברירה, אבל למסור עצמו בידי הגזלן…).
מיעוט שינה יותר מדאי הוא בכלל ביטול תורה
– אבל מאידך גיסא אין לאדם למעט הרבה משינה שזה מחליש גופו, והט"ז כתב (אה"ע סי' כ"ה) דת"ח שישן הרבה, כדי שיהיה לו כח חזק וזריזות לב ויחזק מוחו לעסוק בתורה, מקבל שכר בשווה כמו ת"ח שמנדד שינה מעיניו ועוסק הרבה בתורה, ופירש בזה הפסוק (תהלים קכ"ז ב) 'שווא לכם משכימי קום מאחרי שבת', וב'נוצר חסד' (על מסכת אבות פ"ג מ"ד להגה"ק מקאמארנא זי"ע) כתב, טוב ללמוד ב' שעות כבן אדם מללמוד עשרה שעות כסוס נושא בעול, כי הניעור יותר מדאי מזיק מאוד לבריאת הגוף (ומתאמרא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל, דטוב יותר שיישן שינת הסוס מללמוד לימוד הסוס…), ובשם ה'אור שמח' זצ"ל אומרים, הישן שעה אחת יותר ממה שגופו צריך, הוא עובר על שעה אחת של ביטול תורה, אבל מי שישן שעה פחות מצורך גופו, עובר על כמה שעות של ביטול תורה,
ובספר 'דברי תורה' (מונקאטש, מהדורא א' אות ס"ה) כתב לפרש דברי חז"ל 'המתנמנם באמצע לימודו תורתו נעשית לו קרעים קרעים', דהכוונה בזה הוא, מפני שאינו ישן בלילה, ע"כ הוא עייף ויגע, ומתנמנם באמצע לימודו ואינו יכול לקלוט במוחו מה שלומד (ראוי לציין למש"כ בילקוט חדש באות משיח אות כ"ה בשם הר"י מפריז על הפיוט של ר"ה בטללי שנה, שהקב"ה יחיה עמי הארץ בתחיית המתים מהרוק שזב מהתלמידים שישנים בעת הלימוד). וכתב המג"א (סי' רל"ח סק"א): יש אומרים דזמן שינה הוא ח' שעות, ונראה לי שזה תלוי בכל אדם לפי כוחותיו (עכ"ד). וכן ידוע שהחזו"א הורה לבחורים שבאו לשאול כמה יישנו, וענה ז' או ח' שעות, תלוי לפי כוחות הגוף, ושאלו אותו, הלא כתיב (אבות פ"ו) שהתורה נקנית במיעוט שינה, והשיב שמיעוט שינה היינו לא יותר מהצורך, וגם הביא ראיה מהגמ' (סוכה כ"ו:) שלפי פירש"י שם יוצא שאביי ישן פעם אחת יותר משבע שעות.
שיעור שינה ח' שעות או ד' שעות
– החת"ס בדרשות (ת"ב ד"ה ועד"ז) הביא דברי המג"א, ומבאר החת"ס דשמונה שעות שינה לאו דוקא שינה, כי א"כ תורתו מתי משתמרת, אלא כל צרכי יישוב העוה"ז מאכל ומשתה משא ומתן נקרא שינה, שכ"ז יהא ביחד ח' שעות וט"ז שעות יעסוק בעבודת הבורא יתברך, אמנם עיין בחת"ס פר' ויצא (דפוס ירושלים ד"ה וישכב וד"ה ועד"ז), שכתב, ששמונה שעות יהיו מיוחדים לעבודת השם, ושמונה שעות למשא ומתן, ושמונה שעות לשינה, ובשב"ק שאין משא ומתן יעסוק ט"ז שעות בעבודת ה', וב'חוט המשולש' (עמוד ל"ה) כתב, שהיה מרגלא בפומיה דהחת"ס (עפ"י הפס' באיוב י"ג ג) "ישנתי, 'אז' (- ח' שעות) ינוח 'לי' (ארבעים שעות)", דהיינו לכל מעת לעת של כ"ד שעות מספיק 4 שעות שינה. ובמשנ"ב מהדורת 'דרשו' (סי' רל"ח הערה 11) הביאו בשם התפארת ישראל (אבות פ"ו מ"ג) דמש"כ הרמב"ם שצריך לישון ח' שעות, הוא עד גיל 50 ומגיל זה ואילך די לישון ה' או ו' שעות בלילה, וה'סטייפלר' (קריינא דאיגרתא עמ' ל"ט) כתב שבזמננו אדם רגיל צריך לישון 7 שעות ביממה ויש שצריכים 8 שעות.
טעם נפלא לשינוי אורך הלילה בין החורף לקיץ
החת"ס הביא בדרושים ואגדות (כת"י בחלק אגדות הש"ס תקרה) דברי ה'חובת הלבבות' (שער הבחינה פ"ה) כי הקב"ה ברא את הלילה שבני אדם משתוממין בו, לא מצרת עינו הטובה ח"ו אלא לתת מנוחה לגופם, שלא יכלו בהתמדת יגיעה ועבודה רבה, ונתקשה החת"ס לפי"ז בשינוי אורך הלילה בין לילי החורף ללילי הקיץ, שממה נפשך, אם צריך האדם לישן ה' או ו' שעות כמו לילי הקיץ, א"כ למה ארכו לילי החורף וישתוממו בני אדם עד י"ח שעות, שדי היה להם במנוחה של 6 שעות או אפי' פחות קצת כלילי הקיץ, ואי לא סגי בלי מנוחת 18 שעות, א"כ למה קיצר הקב"ה את לילי הקיץ. ומבאר החת"ס, דהנה הת"ח עובדי ה' מתבטלים הרבה מלימודם ע"י בני אדם הטורדין אותם, או ע"י אוהבים, או ע"י שונאים, דהיינו או שנעשה רב בעיר גדולה, ובני אדם שבעיר מטרידין אותו תמיד בריביהם וענייניהם, או יתבטל ע"י מצירים ומציקים הרודפין אותו, אבל בשעה שבנ"א ישנים, הת"ח משכימים לקום או מאחרים שבת, ואז ילמדו במנוחה ובדעה צלולה, אבל אם היה הלילה רק 6 שעות, אז היו הת"ח צריכים להתאמץ מאוד ולישן רק שעות מועטות כדי שיוכלו לחטוף איזה שעות ללימוד התורה, וע"כ סיבב הקב"ה חילוק בין לילי החורף ללילי הקיץ, דגלוי לפניו ית' שדי לבריאת הגוף בשינה מועטת כלילי תמוז, ודי לעבודת פרנסת עוה"ז כימי חורף הקצרים (שהם אינם יותר מו' שעות). והנה רודפי העוה"ז ותאוותיו לומדים מלילי טבת הארוכים כמה צריכים לישן, וע"כ מוסיפין בקיץ מהיום אל הלילה עד שישנים כלילי טבת ח"י שעות (כלל בזה גם שאר צרכי הגוף), אמנם עבדי ה' שאינם נהנים מעוה"ז כי אם די סיפוקם, לומדים מוסר מלילי תמוז, שדי לאדם בשינה מועטת, ולכן בימות החורף משכימים קום או מאחרים שבת להוסיף מהלילות על הימים כשיעור הימים בימי תמוז, ונמצא שאותן השעות המתווספים לו, הוא לומד במנוחה והשקט, כי אז ינוחו על משכבותם המבטלים אותו תמיד (יפה נוף).
(מתוך עלונו של הרב צולק תשפ"ג)