הסיפור הבא התרחש באחד מבתי הכנסת הוותיקים בבני-ברק.
ר' משה, מתפלל ותיק בבית הכנסת וחבר הקהילה מזה שלושה עשורים, היה בטוח שהגבאי זוכר היטב ששבת זו היא שבת יארצייט של אביו המנוח ז"ל. לפיכך, אפילו לא טרח להזכיר את הדבר, והיה בטוח שבהגיעו לבית הכנסת, יתפלל לפני העמוד ואף יזכה בעלייה מכובדת.
אלא שבהגיעו לבית הכנסת, נדהם לראות כי לפני העמוד עומד אדם לא מוכר, אורח שאינו חלק ממתפללי בית הכנסת, העומד ומברך בקול את ברכות השחר. 'ניחא', היפך ר' משה בזכותם של הגבאי והאורח גם יחד, 'מן הסתם חשב הגבאי כי אינני רוצה להתפלל אלא מ'שוכן עד' והלאה. אתן לאורח את העמוד עד סיום 'נשמת', ועד אז אמתין' – הרהר.
אולם, להפתעתו הרבה, החזן האורח הזר המשיך בנשימה אחת: 'על כסא רם ונישא, שוכן עד מרום וקדוש שמו…' עתה, הפכו פניו של ר' משה לחיוורות וסמוקות חליפות. הוא זעם על האורח הזר שהעז להיכנס לבית כנסת שאינו שלו וגם לקח ממנו את העמוד! הוא זעם גם על הגבאי שאינו אומר דבר, וכבר עמד לגשת אליו ולגעור בו על החוצפה האיומה. אלא שהוא התאזר בסבלנות, והחליט, למרות הכול, לוותר…
בעת קריאת התורה, שוב נשנה המחזה. האורח הזר נקרא לעליית שלישי, את עליית רביעי רכש עוד קודם התפילה עבור אחד מידידיו, וגם כיבד את בנו בעליית חמישי… ר' משה זעם כל-כך, בקושי הצליח לכבוש את כעסו. הייתכן כדבר הזה? גם להגיע לבית כנסת זר וגם להשתלט על התפילה כולה ועל העליות בבת-אחת?! למרות זאת, החליט ר' משה לוותר, להבליג, לשתוק. ולו יהיה ויתורו לעילוי נשמת אביו המנוח…
בעליית שישי, 'נזכר' הגבאי וכיבד את ר' משה, ואחר-כך ניגש אליו וכיבדו בתפילת מוסף לרגל היארצייט. 'אז אם הוא כן זוכר שיש לי יארצייט' – הרהר ר' משה, 'מדוע לא אמר לאורח הזר שאני אמור להתפלל גם שחרית? מדוע נתן את העמוד בשחרית ואת רוב העליות לאנשים זרים?'
למרות הרהורו זה, הוסיף ר' משה לשתוק באצילות וגבורת רוח. הוא ניגש לעמוד לתפילת מוסף, ולאחר התפילה הסביר לו האורח בפשטות שבבית הכנסת שלו יש חיוב קבוע, ולכן ביקש לבוא להתפלל כאן – עקב היארצייט של דודתו שנפטרה ללא ילדים. ר' משה 'הכריח' את עצמו לקבל את ההתנצלות הרפה למרות שאינה מוצדקת, שהרי הוא קודם לאורח הן בשל קביעותו והן בשל תוקף ה'חיוב' שלו – יארצייט של אביו, לא של דודתו. בכל זאת החליט ר' משה לוותר, להבליג, לשכוח…
ויהי לתקופת הימים, כעבור כשנתיים, הוצע לר' משה לקחת כחתן את בנו של האורח. בתו של ר' משה הייתה כלילת המעלות, ואף בנו של האורח הזר ש'גנב' לו את העמוד – היה בחור שהכול גומרים עליו ההלל. ר' משה כלל לא ידע את שמו של האורח, ורק כשנפגשו המחותנים לעתיד, זיהו זה את זה מאותה שבת יארצייט…
במעמד האירוסין, ביקש גבאי בית הכנסת לשאת דברים, סיפר את הסיפור המלא ואמר: "התבוננתי באותה שבת באצילות נפשו של ר' משה, הרי רק יהודי כמוהו היה יכול לוותר, לשתוק ולהבליג. אם חלילה לא היה מוותר והייתה פורצת תגרה או מחלוקת – הרי לעולם השידוך הזה לא היה יוצא אל הפועל! ראו נא מה כוחו של ויתור, של הבלגה, של שתיקה מרוממת"!
סיפור זה המופיע בספר 'בפיקודיך אשיחה', מלמד עד כמה הוויתור משתלם, מועיל, בעל יתרון ייחודי. אדם המוותר אינו אדם שאינו יודע לעמוד על שלו, הוא לא אדם עלוב כביכול.
ההיפך הוא הנכון: הוויתור מעצים, מעורר כבוד, נותן השראה, מחולל טוב. ולימים – תמיד ייחשף עד כמה השתלם, ועד כמה העניק טובה למוותר!
(המבשר תורני)