"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (יט ג)
בפתח הדברים אציין את ששמעתי מפי אבי מורי זצ"ל פעמים רבות:
אבא עלה מפרשבורג שבהונגריה לארץ הקודש לפני השואה בודד ממש, חסר משפחה ובית חם. בתחילה הוא נכנס ללמוד בישיבת 'היכל התלמוד' בתל-אביב, אותה הקימו במסירות וביזע אחדים מחשובי תלמידי ה'סבא מסלבודקה', הגאונים הצדיקים: רבי טוביה ליסצין, רבי יוסף פרבר ורבי חיים זאב פינקל, ששימש לימים כמנהלה הרוחני של ישיבת מיר.
במשך כל ימות החול היה אבא אוכל וישן בישיבה, אך בשבתות חופשה, בחגים ובמועדי ישראל, כאשר הבחורים עזבו את הישיבה ושבו לבית הוריהם, לא היה לו היכן להיות, ובכל פעם התארח אצל משפחה אחרת.
והנה, בשנה הראשונה כשהגיע ערב פסח, בירר אבא היכן ניתן לקנות מצות מהודרות לחג, והפנו אותו לחנות מסויימת ידועה בתל-אביב, שם היו היהודים החרדים רוכשים מצות. אך מיד כשנכנס לחנות נאחז חלחלה; הוא ראה כי המצות מונחות באותו מדף לצד כיכרות לחם, ורק קרש קטן מפריד ביניהם…
הוא נרעש; היתכן? חמץ ומצה מונחים בעירבוביה? כילד טהור שגדל בעיירת פרשבורג ההונגרית, שם הקפידו על מנהגים וחומרות קלה כבחמורה, הוא לא היה מסוגל להבין כיצד קורה דבר כזה. מיד רץ בסערה לבית רבו רבי חיים זאב פינקל, וסיפר לו בתדהמה את שראה. רבי חיים זאב הבין לליבו והנהן בראשו כאות הסכמה, ואמר: "נכון! זה לא בשבילך לקנות מצות בתל אביב".
רבי חיים זאב הוסיף לומר: "תסע מחר לירושלים עיר הקודש, למאפייתו של רבי יוסף יצחק הרמן, שם תוכל להשיג מצות כשרות ומהודרות למשך ימי החג כאוות נפשך. אך בליל הסדר אנו מזמינים אותך להתארח בביתנו…".
אבא כמובן נענה להזמנה בחיוב ובשמחה.
אבא תמיד אומר, כי אמנם רבי חיים זאב תמיד נהג בכל הליכותיו בפשטות עצומה ובעממיות, ונהג עם כולם בשויון נפש, אך גם זה היה חלק בלתי נפרד מפקחותו להסתיר את עצמו ולהצניע את עבודת השם שלו. אך כמה פעמים נוכח כי באמת הוא אחוז במדרגות עליונות של גדלות ויראת שמים בלתי מצויים.
לדוגמא, כאשר ישן פעם בביתו של רבי חיים זאב, כמדומה היה זה בליל ראש השנה, אבא שמע אותו מברך ברכת המזון מתחילת הברכה הראשונה ועד סיומה של הברכה במשך שעה תמימה… כל מילה ומילה יצאה מפיו ברטט ובזיע, בהמיה ובהשפכות הנפש. כמובן הוא לא הרגיש באבא כי היה סבור שהוא כבר ישן.
"אשרי עין ראתה זאת!" – מסיים אבא.
באותה שנה הסב על שולחנו של רבי חיים זאב בליל הסדר, גם אביו הגדול, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, מחוללה ומייסדה. ה'עבודה' הגדולה של האב והבן בליל הסדר; השמחה, החיות המיוחדת, ותחושת החירות האמיתית שחשו במחיצתם, נחרטו עמוק בזכרונו של אבא, והוא תמיד הזכיר זאת בערגה: "היה מה לראות אצל גדולי עולם אלו בליל הסדר!…"
אולם דבר אחד הרשים אותו במיוחד באותו ליל שימורים, המראה המפעים כיצד רבי חיים זאב מסלסל ומהדר בכבוד אביו הגדול ובמוראו. הוא היה אז כבר די מבוגר, ניהל ישיבה באופן עצמאי, ורבים ניאותו לאורו וסרו למרותו, ולמרות כן ישב מולו בכזו הכנעה מופלגת, בהתבטלות עצומה, בהדרת כבוד ובמורא. הדבר ניכר בכל צעד ושעל; רבי חיים זאב לא הוציא מפיו הגה לפני אביו. עמד לרשותו ולרצונו בכל מה שביקש, ולא הזיז את עיניו מלהביט ולעקוב אחריו כל הלילה. ממש כחסיד הכרוך אחר הנהגותיו של רבו.
זו דרגה עצומה של מורא אב; כי למרות היותו 'איש' בפני עצמו, אדם גדול ואישיות נודעת, משפיע ומרביץ תורה, נותר עם אותה עוצמה של מורא כלפי אביו!
הגמרא מספרת על אבימי בנו של רב אבהו, שהיה מכבד את אביו כהוגן, גם כאשר היו לו חמשה בנים סמוכים על שולחנו. וממחישה זאת הגמרא במעשה, כי כאשר היה רב אבהו נוקש על דלת ביתו של בנו אבימי, לא היה מניח אבימי לאחד מבניו לפתוח, אלא רץ בעצמו לעשות כן, תוך שהוא קורא בקול: כן! כן! כאומר, אני כבר פותח! כדי שאביו לא יצטרך לטרוח לדפוק שוב.
יתכן כי הדגשת חז"ל בכך שהם מספרים כי היו לו לאבימי חמישה בנים סמוכים על שולחנו, ללמד נקודה זו; כי למרות היותו איש גדול, בעל משפחה ברוכה, עדיין נותר מכבד וירא מאביו באותה עוצמה ודרגה.
למה מכוונים הדברים?
הגאון הצדיק רבי יוסף צבי הלוי דינר זצ"ל, ראב"ד לונדון, בספרו 'מקדש הלוי' על התורה, מדקדק בלשון הפסוק, מדוע במצות כיבוד אב ואם, לא הזכירה התורה כי מצוה זו מופנית דוקא אל 'איש', אלא כתבה: "כבד את אביך ואת אמך", כהוראה כללית לכולם, ואילו בנוגע למצות מורא אב ואם הדגישה התורה כי מצוה זו מופנית אל ה'איש': "איש אמו ואביו תראו"?
כותב הרב דינר כי ניתן לומר בדרך הדרוש, כי כוונת התורה להדגיש, שגם לאחר שגדל האדם והתבגר וכבר נעשה 'איש', בעל בעמיו, עדיין מחוייב במצות מורא אביו ואמו בדיוק כפי שפחד וירא מפניהם בצעירותו, כאשר היה תחת שליטתם. בכל גיל ובכל זמן אינו יכול להשתמט מחובה קדושה זו.
אך ההדגשה הזאת, אומר הרב דינר, אינה נחוצה כמובן אלא בנוגע למצות מורא אב ואם, כי על פי הטבע כאשר אדם מתבגר כבר אינו מתיירא מהוריו, כי אינם יכולים להרע או להיטיב לו. אבל לגבי מצות כיבוד אב ואם לא היה מקום להדגיש נקודה זאת, כי היא ברורה מאליה, כי הכיבוד חובה גמורה היא תמיד. אדרבה, בטבע האנושי ככל שהאדם מתבגר הוא מקבל שכל ותובנה רבה יותר לכבד את הוריו, כי מבין ומכיר בטובות הגדולות שגמלו עמו מעודו.
זוהי ההתפעלות הרבה שחש אבא במחיצתו של רבי חיים זאב, באותו ליל הסדר, כי למרות היותו 'איש' נותר ירא את אביו.
מאידך גיסא, כשם שחומרת העבירה כה רבה ועצומה, כך גם מעלתה של המצוה עצומה ונשגבה עד מאוד. כאשר יתבונן האדם בחשיבות המצוה, ויפנים וירגיש בערכה ומעלתה, זה ידרבן אותו לקיימה בכל דקדוקיה ופרטיה, ביודעו שבכל רגע ורגע הוא מקיים מצות עשה דאורייתא!
ראש הישיבה, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, סיפר פעם ברבים, כי ניגש אליו אברך ואמר לו ברגש: "אה! ברוך ה' זכיתי לקבל לביתי אתרוג מהודר ביותר". מכיון שלא היתה התקופה תקופת תשרי, לא הצליח רבי מיכל יהודה לרדת לסוף דעתו, והאברך הסביר מיד כוונתו: "אמי הזקינה לאחרונה והיא זקוקה לעזרה וסיוע צמוד, ועל כן הוחלט כי היא תבוא מהיום להתגורר אצלי בבית. לדידי, אין חילוק בין הכנסתה של אימי לביתי לבין הבאת אתרוג הביתה…".
רבי מיכל יהודה מאוד התפעל מסגנון דיבורו, ואמר:
"אתם יודעים מה מונח בהגדרה הזאת?! הרי כולנו יודעים כי יש איזה שהוא אושר מיוחד לאדם כשהולך לבחור אתרוג. זו מצוה חביבה! העיסוק סביב האתרוג ומציאת אתרוג הדור ונאה ממלאת את חלל לב האדם הירא וחרד בהרבה שמחה ואושר. הוא מביא את האתרוג הביתה ומציגו בפני בני הבית, ומציין את הסייעתא דשמיא שהיתה לו השנה להשיג אתרוג כה מוצלח.
"הנה, אותו אברך שאמו באה להתגורר בביתו בזקנותה, רצה להמתיק לעצמו את הטורח של כיבוד אם, והמחיש את הדבר לעצמו כמציאת אתרוג הדור ונאה והבאתו הביתה, כדי להחדיר להכרתו שכיבוד אם לא פוחת מהעיסוק והאיתור אחר אתרוג מהודר. כמה חכמה ותבונה מונח בזה!".
הגיע מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לבקר בבית המחנך
שמעתי כי לפני כשלושים שנה הגיע עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ראש ישיבת 'קול תורה', לבקר בבית המחנך הצדיק רבי ליפא זילברמן זצ"ל. באותו העת התארח בביתו גם אביו הרב הצדיק רבי שמואל זילברמן זצ"ל.
כאשר ראה אותו רבי שלמה זלמן פנה לרבי ליפא ואמר בחיוך נלבב: "הא! השכינה שורה כאן…". בהטעימו: "הרי מצות כיבוד אב ואם כמוה כקבלת פני השכינה, הן כך אמרו חז"ל (קידושין ל, ב): 'בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני'. ממילא כשאבא שלך כאן הרי אתה זוכה להביא לכאן את השכינה".
כך ייקר רבי שלמה זלמן בעיניו את גודל הזכיה שנפלה בחלקו לכבד אב!
מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, חידש חידוש גדול בגדרי כיבוד אב ואם
מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, חידש חידוש גדול בגדרי כיבוד אב ואם, בשם אביו רבי אברהם זצ"ל, שהיה חתנו של הסבא מנובהרדוק, מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל:
מגדרי החיוב של כיבוד אב ואם מוטלת חובה על כל אדם מישראל, לתור אחר מעלה ומידה מיוחדת שניחון בה אביו. כך נהג אביו עצמו, שהיה מתבונן כל ימיו למצוא מעלה מיוחדת שהצטיין בה אביו יותר מכל אדם. עד שמצא שהיה חד בדרא בהתמסרותו לתלמידים. הוא היה מלמד דרדקי בעיירתו והיה מסור לחניכיו בכל לב, והגיע למסקנא כי יתכן שהיה חד בדרא בהתמסרות לתלמידים.
בספרו 'שיחות מוסר' (עמוד קו) מסביר רבי חיים את ההבנה בדבר:
"מעולם תמהתי למה היה צריך אבי מורי ורבי ז"ל לזה? עד שעמדתי על טעמו של דבר, והוא; כי עיקר מצות כיבוד אב ואם הוא לכבדו בכבוד אמיתי, ולא יתכן לכבד את אביו כיבוד אמת אם לא יהא אביו נכבד בעיניו. על כן חייב הבן לחפש ולמצוא מעלות מיוחדות ונכבדות באביו, ועל ידי כך יהיה נכבד בעיניו, ויהיה הכבוד שמכבדו כבוד אמיתי, ובזה יקיים מצות כיבוד אב בשלימות".
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')