להלן תיאור נפלא על תקופת צעירותו של מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א, עת עלה לארץ הקודש וקבע תורתו בהיכל ישיבת חברון. קטעים מתוך הספר הנפלא 'מעונות אריות' מאת הרב יעקב ב. פרידמן, שיצא לאור לאחרונה:
'שלום עליכם, אַ גַאסְט!'
הבחור משה שטרנבוך נושא את עיניו מהגמרא בתהיה, ובוחן את ההפרעה. נער גבה-קומה וחיוך זורח מושיט יד ל'שלום עליכם' לבבי. הוא עוקר את יד ימינו שהייתה נטועה בלשון רש"י ב'זה אומר אני ארגתיה', ונוטע אותה בכף-ידו של הפונה הנלהב:
'עליכם השלום!'.
העיניים שלו מבזיקות חיוך חמים לעבר הנער, וכבר הן שבות ונאחזות בהבדלים המתבררים בין דעות הראשונים, אם התנאי ל'יחלוקו הוא 'חלוקה יכולה להיות אמת' או 'ליכא ודאי רמאי'. גבישי ברד מכים בעוז על החלונות, ומדגישים את השלווה החמימה בבית המדרש. החלון שלצידו מתכסה במעטה לבנוני של אגלי ברד. אבל משה שטרנבוך אינו רואה ברד וחלון, ומעטה לבנוני, כשמולו נערמים פרטי הדינים ותפיסות הראשונים.
'בחור חדש מן הסתם, אה? כמעט סוף זמן…'
רבי משה תולש עצמו בשנית מזהב-לשון-רש"י, עיניו נודדות בקוצר רוח לבחור נוסף. הפרעה עדכנית.
'חדש, כן… נו נו… אני לא מכאן'.
'ומאיפה מגיע בחור חדש אלינו?' מסתקרן הבחור.
אבל רבי משה כבר לא שם. רגלו השמאלית שעוּנָה על פיסת הספסל שאירח אותו למשך שעות הלילה. עיניו הבורקות שבות ונמסכות בלשון דיבור התוס':
'לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא…'
אמש הגיע לכאן. גורר אתו שתי מזוודות שאמא ארזה עבורו בלונדון. אבל הנדוניה העיקרית שנשא אתו היה הניצוץ החדש שהבהיק בעיניו בציפיה לתורת ארץ ישראל. אמש, בשעת לילה מאוחרת חצה את רחוב הישיבה, ונכנס לקומה הראשונה. חדר עוד לא היה לו. אפילו לא ידע היכן מצויים כאן חדרים וחדר אוכל. ואם בכלל מצויים כאן חדרים וחדר אוכל. עודו מניח את מזוודותיו בפרוזדור הפנימיה מגיח בחור מאחד החדרים, מאיר לו פנים, כאילו היה אח אובד שנתגלה לפתע:
'בחור חדש בישיבה, אה? יש לך כבר סידור לחדר?'
'לא ידוע לי', אומר רבי משה בנחת, 'אבל אולי תוכל לומר לי איפה הבית מדרש?'
הבחור מסתכל בו בתהיה. כבר אחת אחר חצות. מה שתלמיד חדש צריך בדחיפות בשעה כזו של היממה הוא חדר ומיטה, ופירוק המזוודה. אולי כוס חמין בחורף הירושלמי הזועף. אבל מבטו הנחוש של החדש וסבר של אצילות שעיטר את פניו משתיקים את תהיותיו. הוא מראה לחדש את בית המדרש.
פלורסנט חיוור אחד שולח אור עמום אל צידו הימני של ההיכל. שני בחורים נשתיירו בהיכל, חברותא מן הסתם, ראשו של אחד מהם מוטל על הגמרא. מן הסתם קבלו על עצמם 'משמר' ואחד מהם קרס על משמרתו. רבי משה אינו טורח לסקור את ביתו החדש, בית המדרש, או לפחות את ארון הקודש המעוטר. אם יש בו סקרנות בשעה הזו של הלילה, היא קשורה לחקירה של רבי אלחנן רבו, בהגדרת נפח המוּחזקוּת של 'שניים אוחזין'.
הוא ניגש לספסל הראשון שנקרא בדרכו, משעין את רגלו השמאלית על צדודיתו, שולף מהיכן שהוא את הבבא מציעא הנצחית שלו, ומסתער עליה כדרכו, בעמידה.
הקור הירושלמי החורפי פולש מבעד לחלון, וצמרמורת קלה אוחזת בו. נפשו הומה עליו, והוא עוצר לרגע את שטף לימודו. בירושלים עיר הקודש הוא לומד! סבך דיני שניים אוחזין, ו"ההיא ארבא", ו"מנה שלישי", ו"חנווני על פנקסו", ו"אני ארגתיה" ושלל הגדרות מוּחזָקוּת. תחושות רעננות שלא הכיר מְבַשמות את רוחו, והוא נזכר בהוראה שקיבל מרבי מוטל'ה רבו הקדוש, בגלות פריס:
'להרגיש שאתה חי באמת קודש…
'לא להיות 'מתעסק' בארץ ישראל – -'
היה רוצה לומר לו לרבי מוטל'ה השוכב עכשיו על ערש דווי, בימיו האחרונים בבית החולים של ציריך, מוּאר בייסורי האהבה שלו, שהוא חי ומרגיש את ארץ ישראל בכל חמשת חושיו!
שעה חולפת, ועוד שעה, ועוד אחת. כבר שעות הוא נטוע במקומו בעמידה, כאילו הוא ניצב שם מששת ימי בראשית. רגלו השמאלית נתמכת באדן הספסל, והנענועים העזים שלו לעבר הגמרא מבריחות מלכתחילה סקרנים ממשכימי בית המדרש.
קרניים ראשונות של חמה מבקיעות את העננים הקודרים, ויוצרות שלוליות של אור רך על גבי הבבא מציעא שלו. הוא שולח מבט לעבר השעון, מלטף את הבבא מציעא ליטוף אחרון, ופונה להתכונן לתפילת שחרית.
המעבר שלו מתורת לונדון לישיבת חברון לא לווה בשום רחשים. איש ממוקד רבי משה שטרנבוך. לא היה בעולמו פנאי-מעשי או פנאי-רגשי להווי של מעברים, מעמדות, שיחות חולין או נימוסין. חברון בעיני רוחו הייתה לפני הכול ואחרי הכול ספסל וסטנדר, ובבא מציעא ופלורוסנט דלוח להאיר בו את הלילה.
את ההכנה לתורת ארץ ישראל עשה בפריס בחדרו הסגפני של רבי מוטל'ה פגרמנסקי. ואת תורת ארץ ישראל עצמה הוא עתיד לינוק כעבור פרק זמן בחדרו של הרב מבריסק.
על מנת להיות ראוי לתורת הארץ, הפקיע מלבו כל דיבור ועיסוק שאינם של תורה. שום שיחת חולין או צִ'יקַאו שסביב תורה, או סתם שיחת רעים. 'היה נכנס אחר שחרית מעוטר בתפילין', נזכר חבר חדר שלו מהימים ההם, רבי משה אליעזר שטיגל, 'וחולץ אותן במהירות-הבזק. עודני הופך בשאלה אם לפנות אליו ב'בוקר טוב' או שגם 'בוקר טוב' היא הפרעה, והוא כבר לא בחדר. ניצב בפינתו מול הסטנדר, רגלו נשענת על ארכובת הסטנדר, וכל גופו מפליג בנענועים…'