"בימים שלפני חג הפסח, ראש הישיבה כבר היה באטמוספירה אחרת", מספר הרב הוניגסברג. "הוא היה מונח כל כולו בהכנות הנפשיות לחג. הוא לא הפסיק לדבר על המצוות הגדולות שהולכים לקיים בכל משך החג, ובמיוחד בליל הסדר שיש בו כל כך הרבה מצוות לקיים. ההתרגשות היתה ניכרת בדיבורו, יכלו למשש בידיים את הציפייה הדרוכה שלו לבואו של החג.
"באחת הפעמים הוא אמר לנו בזה הלשון: "כאן לא יודעים מה זה 'עוד משהו עולם הבא'. אנשים הרבה מזלזלים… אדם יכול להגיד אני לא צריך כ"כ להדר בכל דבר. לא מבינים מה זה! מכל משהו כמה הוא יכול להיות מאושר".
"אני אגיד לכם משל", היה ראש הישיבה מבאר את דבריו, "אדם שיש לו מיליארד דולר, ויגידו לו שהוא יכול להרוויח עוד מיליון. הוא יגיד 'יש לי מספיק ואני לא צריך עוד'? הוא ירצה עוד מיליון, ועוד מיליון! שם בעולם הבא אין לזה בכלל שום דמיון, כל תוספת קטנה זה מיליארדים, כמה יהיה מאושר על כל תוספת ברוחניות, וכמה חיסרון על מה שהחמיץ…".
מדי יום התאמן ראש הישיבה על אכילה
"בתקופה האחרונה לחייו, ראש הישיבה כבר לא היה מסוגל לאכול דרך הפה. הגוף שלו היה מאוד חלש ואם הוא היה אוכל מזון רגיל דרך הפה, זה היה יכול לגרום לדלקת ריאות ל"ע, ועוד עניינים רפואיים. ולכן ההנחיה היתה שלא יאכל עוד דרך הפה, והוא ניזון באמצעות אינפוזיה וכדו'.
"עוד לפני פורים של שנת תשע"ז, הוא התחיל לשאול שאלות. מה יהיה? פסח מתקרב, אני צריך לאכול מצה… מה נעשה?
"בני הבית לא ידעו מה לומר. מצד אחד, זה ברור שהוא לא יכול לאכול, מצד שני, כשמדובר באכילת מצה, אי האכילה יכולה להיות מסוכנת לו לא פחות. הוא כל כך מתגעגע ומחכה לקיים את המצווה הזאת.
"לבסוף החליטו שאף שאין סיכוי, בכל זאת ישאלו את הרופא, ואכן שאלו והרופא אמר שאולי יש סיכוי. כדי שזה יקרה, הרופא ביקש שראש הישיבה יאכל כמה פירורים לחם חודש לפני פסח, ולמחרת עוד כמה פירורים ולאט לאט יגדילו את המינון עד שיגיעו לשיעור של שני 'כזיתים', כדי לאמן את גופו של ראש הישיבה בחזרה לאכילה. רק כך יוכלו לתת לו כזית מצה בליל הסדר.
"וכך מדי יום התאמן ראש הישיבה על אכילה, הוא חזר לאכול במיוחד בשביל אותה מצווה שאל אכילת מצה, כמובן בשיעור הכי קטן של כזית שאפשר, כדי לצאת ידי חובה בלי החמרות בגודל השיעור, המינימום ההכרחי, והוא אכן אכל כך 'שני כזיתים' קטנים של מצה בליל הסדר של שנת תשע"ז. היתה זו הפעם האחרונה בה זכה לקיים את המצווה הזאת.
"השמחה שהיתה לו מכך שזכה לאכול מצה על אף מצבו הרפואי, היתה עצומה. כל מי שנכנס אליו למחרת ובימים שלאחר מכן, שמע אותו מספר שוב ושוב, "הקב"ה זיכה אותי גם השנה לקיים מצוות אכילת מצה. איזו זכות היתה לי!!!". הוא חזר על זה בכזאת התרגשות, מה נהדר היה המחזה לראות יהודי בכזה גיל, בכזה מצב גופני, הוא כבר כולו נשמה בלי גוף כמעט, וכל כולו להב אש קודש על הזכות העצומה שנפלה בחלקו לאכול מצה בליל הסדר".
"אגב אורחא אספר סיפור שיש בו כדי לעורר את הלבבות ביתר שאת לחטוף כמה שיותר זכויות בעודנו כאן בעולם הזה:
"מנהג היה לה לרבנית, שמדי ראש חודש היתה תורמת סכום של כמה מאות שקלים לבתי אבות של פוניבז', וכך נהגה כל ימיה.
"הרבנית עלתה למרום בסוף חודש סיוון, וכמה שעות קודם קודם, ביקש מרן ראש הישיבה זצ"ל מאחד מבאי ביתו שיעשה טובה וייקח ממנו כמה מאות שקלים, ויביא את זה בהקדם לבתי אבות של פוניבז', וזאת התרומה של הרבנית לראש חודש תמוז שיהיה בעוד ימים אחדים. זה היה מאוד מאוד דחוף לו, ואנשים לא הבינו, מה כל כך דחוף, הרי יש עוד כמה ימים לראש חודש, בפרט שידעו שאלו השעות האחרונות וכבר היו לחוצים מאוד לצאת לבית החולים כדי לבקר אותה.
"הרב שטיינמן שמע את השאלה והשיב תשובה: "אתם לא מבינים כמה גדול ועצום הוא ההבדל בין מה שאדם זוכה לעשות בעודו כאן בעולם הזה, לבין מה שיעשו לאחר מכן לעילוי נשמתו. המצווה שאדם עושה בחייו שווה לאין ערוך יותר ממה שיעשו לעילוי נשמתו. מאחר והרבנית הקפידה כל כך לתת מדי ראש חודש את התרומה הזאת, רציתי לזכות אותה בעוד תרומה אחת שתזכה לתת בחייה, כדי שהיא תרוויח עוד מצווה אחת בעודה עלי אדמות".
(מתוך שיחה נרחבת לגליון 'לקראת שבת' – חג הפסח שיופץ אי"ה בשבוע הבא)