דקה מתוקה על העמוד היומי: סכנה
לאחר פטירת צדיקים ככל שחולפת השנים נחשפים עוד ועוד סיפורים ומופתים שהיו נסתרים במהלך השנים, סיפור מיוחד ומרגש אודות הצדיק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל סיפור שהתרחש בשבת האחרונה לחייו של האדמו"ר ושמענו אותו מבעל המעשה עצמו הרב אברהם בביוף שהיה אז נער בן ט"ו שנים.
מספר הרב בביוף: ביום י"ט מנ"א תשי"ז עש"ק פרשת עקב, הגעתי הבית לשכונת שערי חסד מהישיבה. הייתי בחורי ספרדי ולמדתי בישיבה אשכנזית ליטאית בבני ברק. בהכנסי לבית ראיתי דמעה בעיני אבי ובקול חלש הוא אמר לי שמצבה של אמי תחי' קשה מאוד. נבהלתי מאוד ושאלתי איפה אמא, והוא בקושי ענה לי שהוא פינה אותה לבית החולים.
אמי היתה אשה צעירה מטופלת בילדים קטנים, כשאני הגדול שבהם בן ט"ו שנים. אמא נודעה כבעלת מסירות נפש גדולה כמי שחינכה את ילדיה ללמוד ולהתעלות במעלות התורה. היא החדירה בנו מסירות נפש ללימוד התורה.
אבא חזר מיד לבית חולים ואני פרצתי בבכי, אני שבכל שבוע כשהגעתי הביתה ריחות השבת מילאו את אפי, עוד לפני שנכנסתי הביתה כשחיוכה של אמא קיבל אותי ומאור פניה חימם את ליבי. והנה אמא בבית חולים, ואני אנא אני בא. תוך דקות הבנתי שאני חייב לשאת באחריות שנפלה על כתפי. נשארתי בבית להשגיח על הילדים, ולסיים את ההכנות לשבת. עוד הספקתי לרוץ למקוה , ללבוש בגדי שבת, ורצתי לבית החולים זיו ברח' הנביאים [היה ליד בית החולים ביקור חולים ברחוב שטראוס, ואחר כך הבנין סופח לביקור חולים]. הגעתי למחלקה שם הייתה אמא מאושפזת. סביב מיטתה של אמא ראיתי המולה רבתית רופאים בכירים וצוותי אחיות נמצאים בחדרה, ואני עומד בצד עם ספר תהלים ביד ובוכה.
לאחר מכן אחד הרופאים התפנה אלי ושאל מי אני?
אמרתי לו שאני בנה של החולה והוא לקח אותי הצידה עודד את רוחי והסביר לי שמצבה של אמא קשה והיא ממש בסכנה גדולה. הוא אמר שאין הרבה מה לעשות, וביקש ממני להמשיך ולהתפלל.
בראותי שאין לי מה לסייע במקום, יצאתי מבית החולים לכיוון הבית. לאחר סעודת שבת קצרה יצאתי שוב מהבית כשרגלי נושאות אותי לרח' אגריפס לבית מדרשו של הרבי הקדוש רבי אהרן מבעלזא, לא רחוק מביתי. בסוף התפילה עברתי בתור לומר גוט שאבעס לרבי.
רגלי עצרו מלכת. תפסתי את היד של הרבי מה שלא היה מקובל באותם ימים.
הגבאי שעמד בסמוך לרבי החל לגעור בי ואמר תעזוב לרבי את הידיים. ואני עניתי לו שאני לא אעזוב את ידיו של הרבי עד שהרבי יברך את אמא ברפואה שלימה!
הגבאי המשיך לצעוק, ואז הרבי הרים את ראשו פתח את עיניו פנה אלי ברכות ושאל אותי:
וואס איז געשעהן", (מה קרה).
עניתי לו באידיש: "מיין מאמע איז שטארק נישט געזונט, זי איז אין א גרויסע סכנה אין שפיטאל".
סיפרתי לו שאמא בבית החולים ומצבה קשה מאוד והיא ממש בסכנה גדולה.
ואז הושיט לי את ידו הק' וענה לי הרבי: "זאג דעם נאמען", תגיד את השם שלה .
אמרתי את שמה ושם אמה, ומיד אמר הרבי: "שבת היא מלזעוק, רפואה שלימה ואריכות ימים ושנים".
אני בחור ספרדי עוד הספקתי לנשק את ידו הק' ור' שלום הגבאי שוב הרים עלי קול צעקה ואני ברחתי משם כל עוד נשמתי בי.
הגעתי הביתה בשעה מאוחרת , אבא חזר לבית החולים, ואני המשכתי בבית בתפילות בדמעות ודאגה לאמא, אבל בתוך תוכי הרגשתי שזכיתי למשהו גדול אצל הרבי מבעלזא, משהו שעדיין נבצר מבינתי להבין אותו.
בבוקר קמתי מוקדם, התפללתי ומיהרתי לבית החולים. בפתח המחלקה נדהמתי כשלפתע ראיתי מולי את אמא בקומה זקופה ושוב אותו מאור פנים קורן ממנה ובקול נעים היא אומרת לי: שבת שלום ומבורך.
שאלתי אותה לשלומה והיא סיפרה לי שבלילה היה פה נס גדול שאפילו הרופאים עמדו משתוממים למול הנס שאירע.
כמובן סיפרתי לאמא איך שהשגתי מן השמים את הרפואה ע"י ברכתו של הרבי מבעלזא.
עוד באותו ליל שבת לאחר הטיש , חזר הרבי לביתו, ובבוקר יום השבת איבד את הכרתו והובהל לבית החולים.
למחרת במוצש"ק עלה הרבי מבעלזא בסערה השמימה.
אני חושב, מסיים הרב בביוף את סיפורו כשדמעות חונקות את גרונו, שאני הייתי האחרון שנשק לידיו הקדושות.
בזכות ברכתו של הרבי זכתה אמי באמת לחיים ארוכים מתוך נחת מיוצ"ח ההולכים בדרך ה' ובתורתו. אמא זכתה לגדל את בניה שכולם בני תורה ת"ח, והראש ישיבה אמר לי שהיא זכתה שכל בניה יהיו ת"ח בזכות מסירות הנפש שלה שהייתה מכתתת רגליה מבוקר עד ערב והייתה עוסקת בכמה עבודות וכל זה כדי שבניה יוכלו לשבת וללמוד תורה.
[אור לנתיבתי, כרך י"ח, עמוד 41]