"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד', י"ד)
סיפור נשגב של השגחה פרטית, ארע עם קדוש ישראל מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, כתוב בידי נכדו, הגאון רבי שלמה סופר זצ"ל, בספרו 'חוט המשולש', אשר לקחו ומוסרו נוגעים לכל אחד ואחד מבאי עולם:
כאשר היה ה'חתם-סופר' בחור צעיר, זכה ללמוד את תורתו בעיר מינץ שבגרמניה, אצל רבו הגדול, איש אלוקים קדוש, רבי נתן אדלר זצ"ל. בימים ההם, היה מתאכסן אצל בעל-הבית מתושבי המקום, שכיבדו מאוד ונתן לו חדר מרווח ונאה לישון בו, ואוכל כיאות להשביע את נפשו.
באותה תקופה עבר הצבא הצרפתי דרך העיר מינץ, והחוק המקומי קבע, שזכותם של החיילים לדרוש מכל אחד מבני העיר שיפנה להם חדר לישון בו, היכן שרק יחפצו. גם לביתו של בעל הבית ההוא, שארח בביתו את ה'חתם סופר', הגיע חייל צרפתי גוי וביקש לישון בביתו. היות שבחדר בו ישן ה'חתם סופר' היו שתי מיטות, הוכרח ה'חתם סופר' לישון יחד עם החייל בחדר אחד. עצם השׁהות עם גוי ערל וטמא תקופה ממושׁכת, היתה מאוסה בעיניו, והדבר חרה לו מאד.
במשך הזמן הוטבו בעיניו של החייל הנהגותיו של הבחור הצעיר, וחכמתו ונעימותו מצאו חן בעיניו, עד שהפציר בו שילמדו קצת מהנהגותיהם וחכמתם של היהודים. כשראה ה'חתם סופר' שלא יוכל לחמוק מבקשתו, נעתר לה, והחל מלמדו נקודות ספורות מחכמת התורה, אך לא את גופי התורה עצמה.
שנים רבות היה מהרהר ה'חתם סופר' בהשתוממות, מדוע זימן לו הקדוש ברוך הוא ניסיון שכזה, להתגורר תקופה ממושׁכת עם גוי שפל שכזה, ולא ידע להשיב תשובה ברורה על כך.
עשרות שנים לאחר מכן, פרצה מלחמה עקובה מדם בין צרפת לאוסטריה. בימים ההם שימש ה'חתם סופר' כבוד כרבה הנערץ של העיר פרשבורג, עיר ואם בישראל, מלאה חכמים וסופרים, שהיתה אז תחת שלטונה של אוסטריה.
בעיצומה של המלחמה, מצאו שני יהודים מתושבי העיר נשק יקר מאוד שהונח בשדה הקרב, והסימנים הראו שהם שייכים לצבא הצרפתי. המוצאים התקשׁו לחלק ביניהם את המציאה, ובאו להתדיין בבית דינו של ה'חתם סופר' למי שייך הנשק על פי 'דין תורה'. בית הדין נטה לטובת אחד הצדדים, ויצא בפסק דין חתום המאשׁר כי המציאה שייכת לו. עם זאת יצוין, כי על פסק הדין לא היה חתום שמו של ה'חתם סופר' במפורש, כי אם החותמת של 'בית הדין – פרשבורג'.
הצד המפסיד הבטיח לנקום על כך, איום שלא אחר מלהתממש. תקופה קצרה לאחר מכן פשט הצבא הצרפתי על ביתו של היהודי שזכה בדין תורה, ומצאו אצלו את הנשק שנלקח משׂדה הקרב. יחד עם הנשק גילו גם את הדף עליו נכתב פסק בית הדין של ה'חתם סופר', ומשׁכך האשימו את ראש בית הדין במרד בשׁילטון ובשיתוף פעולה עם הגנבה, מחמת כך שידע על גניבת הנשק, ולא דווח לצבא הצרפתי, והחליטו להעמידו למשפט קשה בעוון מרד.
ביום שנקבע, הובל ה'חתם סופר' לבית המשפט, שם באולם הדיונים ישבו השׁופטים סביב שולחן עגול כחצי גורן, כשכל אחד מהם תופס בידו חרב שלופה. ה'חתם סופר' נבהל מאוד רק מעצם המראה המחריד, והסתתמו טענותיו, עד שלא היה מסוגל להוציא הגה מפיו.
לפתע, עם תחילת הדיונים, עצר ראש השׁופטים את הדיון, וביקש מאת ה'חתם סופר' לפנות עמו לחדר צדדי. כשנכנסו, שאל השׁופט את ה'חתם סופר' אם הוא מזהה את פניו, ה'חתם סופר' השיב בשלילה. השׁופט הזכיר לו את שמו האישי, אז נזכר ה'חתם-סופר' שזהו אותו חייל צרפתי, שחלק עמו חדר אחד לפני עשרות שנים, בבית הבעל הבית שהתארח אצלו במינץ.
השׁופט אמר ל'חתם סופר', שמהיכרותו האישית יודע הוא את גודל ישרותו וצדקת דרכיו, ואל לו לדאוג כי לא יאונה לו כל רע, אך ביקש ממנו, שלצורך מראית עין של חבר מרעיו השׁופטים, עליו להשמיע את כל טענותיו קבל עם ועדה בביטחה, ושלא יחוש מהחרבות השׁלופות.
כדבריו כן נהג ה'חתם סופר'. נכנס לאולם והשמיע את טענותיו ברגע ובשלוה, כשלאחריו פסק השׁופט הראשי, שהוא יצא זכאי במשפטו ונקי מהאשמות שהוטלו עליו, בטענה שהיות וחתימתו האישית לא מתנוססת על פסק הדין, רק חותמת בית דינו, אין הוא נושא באשמת הגזלה, ובוודאי שאין לתלות על צווארו אשמת מרד בשׁלטון הצרפתי.
ה'חתם סופר' התפעל אז שוב, מהבחינה שהנהיג הקדוש ברוך הוא בבריאה של "וראית את אחורי ופני לא יראו". למפרע התברר, שלפני עשרות שנים סיבב הבורא את בואו של החייל הצרפתי למינץ, והוכרח למורת רוחו לישון עמו בחדר אחד, כדי שבסופו של דבר זה מה שׁיעמוד לו להצלה וישועה.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' כי תשא)