מיד אחרי האיסור של "נוקב שם ה' מות יומת", כתבה התורה: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת". ויש להבין: הרי דיברה התורה על מקלל את ה', שהוא חטא ש'בין אדם למקום', ואיך מגיעים בזה מיד לכל העניינים וההלכות הקושרות ל'בין אדם לחברו'? ומה פשר סמיכות העניינים?
נראה שרצתה התורה לדמות זה לזה, כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ג עג, א), שאוריתא, קוב"ה וישראל חד הוא. וכיון שכך, נמצא ש"הפוגע באדם מישראל", הוא כמו המקלל את הבורא ממש, רחמנא ליצלן. וכך גם נאמר (זכריה ב, יב): "כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו", ואמרו חז"ל (סנהדרין נח, ב): "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (על פי טיב התורה).
לפנינו עובדה נפלאה בטיב ההתרחקות מפגיעה באיש ישראלי, ולהיות 'מעביר על מידותיו'!
***
סיפר לי גאון אחד, שבצעירותו חידש פעם מהלך שלם בסוגיא מסויימת, וטרח ויגע בו זמן רב, הן בהכנה מרובה וליבון הדק היטב, והן בכתיבה ועריכה. משנשלמה המלאכה, והקונטרס הקטן היה מוכן ומושלם בידו, נסע אל מרן ה'חזון איש' זצוק"ל עם הקונטרס.
ה'חזון איש' שמח מאד לקראתו. כידוע, היה ה'חזון איש' מעודד ומכבד את הצעירים שעמלו ויגעו באורייתא קדישתא, וגם היה מעוררם לכתוב ולערוך את החידושים, וגדלה שמחתו לקראת צורב נוסף היגע ומחדש בתורה.
הושיבו, אפוא, ה'חזון איש' סמוך אליו, וביקשו להרצות לפניו את עיקרי הדברים שבקונטרס, ואת יסוד החקירה שעליה נסב ציר מהלך החיבור. הבחור הצעיר נענה בשמחה, והחל בהעמדת חקירה יסודית בכל מהלך הסוגיא, כשהוא מעלה שני צדדים שונים בבאור הענין, וה'חזון איש' יושב ומקשיב בריכוז רב לדבריו.
בהתלהבות נעורים ובריתחא דאורייתא, המשיך הצעיר בהרצאת הדברים והנפקא מינה שבין הצדדים, וכראותו שה'חזון איש' מחריש ומקשיב, הבין שמן הסתם נהנה מאד מן ה'שיעור' שהוא מוסר כאן… וכך המשיך ברוב חשיבות לפרק הוויות ולשבר סלעים, תוך שהוא מביא כמה וכמה ראיות והוכחות לכל צד שבחקירה. הואיל וה'חזון איש' מצידו לא הפסיקו, המשיך הוא ברצף הדברים, כשלושת רבעי שעה!
משסיים את דבריו, שיבחו ה'חזון איש' על עמלו היפה בתורה, והפטיר שכדאי לעיין במסכת פלוני דף אלמוני, במה שאמרו בגמרא שם, ופטרו בברכה רבה שיזכה לשבת באהלה של תורה במנוחת הדעת.
תכף עם צאתו מבית הרב, נכנס לבית המדרש ופתח את הגמרא שה'חזון איש' הראה עליה, ומיד נאחז כולו בהשתוממות עצומה: התברר לפניו מאותה גמרא ערוכה וברורה, שכל חקירתו בטעות יסודה, כאשר צד האחד מופרך מעיקרו ונסתר מגמרא מפורשת! אם כן, הלא הדברים פשוטים וברורים כצד השני, ואין שום מקום לשתי דרכים בכל הסוגיא, וכל מערך הקונטרס ובנין החידושים הרבים קורס מאליו…
הוא לא נשבר ברוחו, ושמח על שזכה להגיע לחקר אמיתה של תורה. וכמובן לא התחרט על כל אותן עשרות שעות שהשקיע בכתיבת הקונטרס והכנתו, כי "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה" (פסחים כב.). על דרך שפירשו בעלי המוסר: "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח:). רוצה לומר, שאנו עמלים ומקבלים שכר גם על העמל עצמו, לא רק על התוצאה, ואילו הם מקבלים שכר רק על התוצאה ולא על העמל. שהמוצר נמכר לפי התוצרת שיש בו, ואם יתייגע נגר על בניית ארון ולא עלתה בידו, אף אחד לא ישלם לו על העבודה הרבה שהלכה לטמיון.
אך יותר מכל היה אחוז התפעלות, מן המידות המזוככות של ה'חזון איש', שהקשיב במתינות לכל אריכות דבריו וחידושיו, על אף שידע תכף מתחילה כשהציע יסוד חקירתו, שהכל מופרך מגמרא ערוכה ומפורשת. גם לבסוף לא סתרו בפניו, לומר: 'טעות בידך! והכל מופרך מגמרא מפורשת' וכיוצא, אלא שלחו בעדינות לעיין בגמרא פלונית, והיה סמוך ובטוח על כך שכבר מעצמו יבין כשיראה הגמרא, ויתפוס את טעותו.
"היתה כדאית לי כל העבודה הגדולה על אותו קונטרס שנגנז, רק כדי שאזכה ללמוד תורת 'תיקון המידות' אצל רבנו ה'חזון איש' זצוק"ל", סיים הגאון את סיפורו המדהים.
*****
סיפר לי אברך אחד, שהיה תלמידו של אדוני אבי מורי זצ"ל לפני שנים רבות, בתלמוד תורה 'תורה ודעת' בעיר הקודש ירושלים ת"ו, על מקרה אחד שארע עמו בעת לימודיו אצלו בכיתה, שאינו מסוגל לשכוח!
בהיותו ילד קטן, שיחק פעם באמצע השיעור בצעצוע כלשהו. כיון שמשחקו הפריע למהלך השיעור, הן לעצמו והן לחבריו, קם אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל המלמד, ולקח ממנו את המשחק, ואף הוסיף לגעור בו על מעשה חוצפה זה.
התלמיד נעלב קשות, והראה פנים זועפות כל עת השיעור, כמי שמתלונן על כך שלדעתו היתה הגערה קשה מידי עבורו, די היה לו בכך שהוציאו מידו את המשחק, הגערה שנלוותה נראתה לו מיותרת!
בהיות אדוני אבי מורי ורבי בעל מידות תרומיות, פנה אל תלמידו זה בסיום הלימוד – על אף שמצידו סבור היה שלא די בנטילת החפץ, ונצרכה אותה גערה, כדי להחדיר לדעתו של התלמיד את חומרת מעשהו – בכל זאת, מאחר שהבין שהתלמיד פגוע, ולדעתו בנטילת הצעצוע כבר היתה השפלה ועונש קשה, ביקש לפייסו באמצעות מטבע גדולה ויפה, שייגש ויקנה לעצמו איזשהו דבר מתיקה יקר ומיוחד.
ברם בהיות התלמיד בכעס, סיבב פניו בבושה וברוגז, ולא רצה ליטול את התשובה. הרב לא הרפה ממנו, הוא הלך אחריו כבר דרך ארוכה (מבנין התלמוד תורה ועד בית כנסת חב"ד הישן), תוך שהוא מפציר בו שוב ושוב בכמה דברי שכנוע, עד שהצליח להעלות חיוך על שפתיו, ונתרצה ונטל את המטבע. למחרת ברר שוב, שאכן קנה לעצמו את אותו ממתק מיוחד ונהנה ממנו!!!
כל זאת אף שלא הכהו כלל, שהרי מעולם לא היכה ילד, ורק חשש לפייס אף את תלמידיו התינוקות, שלפי דעתם ודמיונם נפגעו ממנו…
העיד אותו תלמיד, שבמעמד זה השריש הרב והחדיר בו חינוך עצום למידות טובות ולויתור! ומכל שנות לימודיו בחיידר, הלימוד הזה נשאר חרוט על לוח ליבו, להבין ולהשכיל בעבודת תיקון המידות!
ללמדנו עד היכן מגיעה השמירה בפגיעה באיש ישראל!
('מתוך 'טיב המעשיות)