יעקב א. לוסטיגמן
אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. זכר הפרידה הכואבת של עם ישראל ממנהיגו ורועהו הרוחני מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, עדיין צרוב בלבבות, ומרטיט את פנימיותו של כל אשר בשם ישראל יכונה.
לקראת מלאת שנתיים ימים להסתלקותו לשמי רום, ביקשנו לשוחח עם אחד האנשים הקרובים אליו ביותר, נכדו חביבו שיבלט"א הגאון רבי גדליה הוניגסברג, חתן אצל חתנו, ראש הישיבה הגאון רבי שרגא שטיינמן שליט"א, ומי שזכה לקירבה יתירה אצל שני הסבים הדגולים, ואף היה מקשר ביניהם מעת לעת, בשליחות נאמנה.
"חמותי ע"ה היתה בתו הגדולה של מרן זצ"ל", פותח הרב הוניגסברג, "כך שרעיתי שתלבחט"א, היא מהנכדים הגדולים יחסית, מה שזיכה אותי להסתופף בצלו של מרן זצ"ל במשך שנים רבות. כמובן שכבר אז הוא היה מפורסם כגאון גדול שכל רז לא אניס ליה, והיו באים אנשים להתברך מפיו, אבל זה לא היה כמו בשנים האחרונות שהוא ממש הנהיג את העדה.
האמת שאני מסתכל על זה כמו על מתנה מאוד מאוד מיוחדת שנתן לי הקב"ה
"האמת שאני מסתכל על זה כמו על מתנה מאוד מאוד מיוחדת שנתן לי הקב"ה, ובעצם שתי מתנות. בורא עולם זיכה אותי להתקרב ולהפוך לחלק ממשפחתם של שני ענקי הדור, ומהרגע הראשון שלי במשפחה ידעתי שיש לי אוצר בלום ביד, ואני חייב לעשות מה שאפשר כדי לנצל אותו כראוי. קשה לומר שהצלחתי לעמוד בכך, כי הם היו כל כך גדולים והמרחק בינם לבנינו הוא רב ועצום מכפי שיוכל ילוד אשה לתאר לעצמו.
"ואכן, אף ששני הסבים כבר אינם עמנו בעולם הגשמי בו אנו חיים, אני עדיין משתדל מאוד להודות כל יום בפרטות לקב"ה על המתנות המיוחדות שהוא נתן לי, ועל השנים הרבות שזכיתי להסתופף בצלם ולרוות מצוף תורתם".
כשביקשנו מהרב הוניגסברג ללקט כמה פירורים משולחן גבוה ולשמוע מפיו מעט על הנהגותיו המופלאות של מרן שר התורה, הוא בחר לספר על מרן מזווית לא שגרתית, האופן שבו ראתה אותו הרבנית בת שבע ע"ה.
"משנת תשס"ב ועד סוף ימיו של מרן, היתה לי חזקה לשהות לצדו בכל שבת, בחצי הראשון של יום השבת", מספר הרב הוניגסברג, "הייתי מתפלל אתו שחרית כוותיקין, ולאחר מכן מלווה אותו הביתה ושוהה בביתו עד לאחר תפילת המנחה שאותה היה מתפלל בזמן, חצי שעה אחר חצות היום.
"במשך השעות הללו זכיתי גם ללמוד עם מרן זצ"ל ולשוחח עמו בעניינים שונים, וגם לשבת עם הסבתא, הרבנית ע"ה, ולשוחח עמה רבות.
אבל בשעות של בוקר יום השבת, הבית היה ריק
"האמת שהשעות הללו היו השעות הכי טובות בשבוע לדבר עם הרבנית, כי בכל ימות השבוע היא היתה עסוקה בקבלת קהל, הנשים הרבות שצבאו על ביתה ובאו להתברך מפיה, וכן היתה עסוקה בלשמש את בעלה הגדול, להכין לו את האוכל ולדאוג לכל מחסורו ללא ליאות. בליל שבת באו בני המשפחה לאחל שבת שלום ולשהות בצל הסבתא, ובשבת אחר הצהרים כבר שוב הגיעו הבנות והנכדות לשוחח איתה.
"אבל בשעות של בוקר יום השבת, הבית היה ריק. אף אחד לא דופק בדלת בשעות הללו, וכך זכיתי להרבה מאוד שעות של שקט ושלווה שבהן הרבנית היתה מעלה זיכרונות ומספרת לי סיפורים רבים על מרן זצ"ל, על אביה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, על חמיה הסטייפלער זצ"ל ולפעמים גם על עצמה.
"לפני שאתחיל את הסיפורים עצמם, אני רוצה להקדים הקדמה קצרה: צריכים לדעת שלאו כל אדם זוכה להיות בדרגה זו של מרן רבי חיים קנייבסקי. הוא היה יחיד בדור והסיפורים הללו לא נועדו לגרום למישהו לנסות להיות כמוהו.
"אז למה בכל זאת אני מספר אותם? כדי לתת לנו מושגים. שנדע שיש לנו לאן לשאוף. יש אימרה חסידית ידועה על מה שכתוב ב'תנא דבי אליהו' "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", שהכוונה ב'יגיעו' היא לא שאנחנו נהיה בדרגתו של אברהם אבינו או יצחק אבינו או יעקב אבינו. אלא מתי המעשים שלי יהיו כאלו שיש להן איזושהי נגיעה קטנה במה שהיו אבותינו הקדושים, שיהיה לנו איזשהו חיבור קטנטן אליהם, וזאת כבר דרגה מאוד גדולה. כך גם אני מספר את הסיפורים הללו כדי שאולי תהיה לנו איזו נגיעה קטנה בהנהגותיו ובדרגותיו המופלאות, והלוואי שנזכה לזה".
תגיד לי, האם הפסדתי משהו? נכון שלא הפסדתי?
"הרבנית סיפרה לי שהיא שמעה מחמותה, הרבנית פעשא מרים ע"ה, אשת מרן הסטייפלער, שבעת שלמד בנה רבי חיים בישיבה, התרחק מרן זצ"ל מכל צל צלו של עיסוק במשהו שאינו לימוד התורה. גם אם היו ויכוחים מסביב בעניינים שונים, גם אם היו אירועים מאוד מעניינים, הוא לא הוציא את הראש מהגמרא.
"לימים, היתה איזו תקופה סוערת באחת הישיבות, ובא אליו מישהו והתחיל לדבר מעניין זה. מרן זצ"ל הרחיק אותו מזה מאוד ואמר לו "מה אתה חושב, כשאני למדתי בישיבה לא היו סיבות להתערב בעניינים שונים? היו הרבה דברים. אבל אני תמיד ישבתי בצד ורק למדתי! תגיד לי, האם הפסדתי משהו? נכון שלא הפסדתי?".
"אמו של מרן זצ"ל היתה שולחת אתו מצעים נקיים לשים על המיטה שלו בפנימייה, אבל כשהוא היה בא לישיבה היה לו כזה צימאון לרוץ ללמוד שהוא היה פורס את הסדין על המיטה בלי להסתכל, ולא שם לב אפילו שהוא שכח להוריד קודם את הסדין הישן.
"אחרי תקופה היא היתה אומרת לו שהוא צריך להחזיר הביתה את הסדינים הישנים, אז הוא היה הולך לישיבה ומקלף באחת כל הסדינים שהיו זה על גב זה, כדי לקיים מצוות אמו. כמדומני שאת הסיפור הזה שמעה הרבנית מהגאון רבי בערל וינטרוב זצ"ל שהיה חברו הטוב של מרן באותן שנים, וגם לאחר מכן כל ימי חייו.
"אמו של מרן אף סיפרה לה שהיא היתה שולחת עם בנה אוכל לישיבה, מעט עוגות ופירות שיהיה לו כח ללמוד, אבל הוא היה מגיע ושם אותם בחדר ומהר מהר רץ לבית המדרש ללמוד. רק ביום שישי לפני שחזר הביתה, הוא נזכר שיש לו שקית עם אוכל שאמא ציוותה עליו לאכול, אז הוא פתח את השקית ואכל את העוגות היבשות והפירות שכבר היו חצי מקולקלים, כדי לקיים מצוות אמו.
מה שהחזיק אותי זה מה ששמעתי מאמא שלי ע"ה
"זה מאוד קל לומר "מרן שר התורה", ולתאר את הידע העצום שהיה לו בכל רחבי הש"ס והפוסקים. אבל צריכים לדעת שזה לא בא לו בקלות. הוא השקיע עמל ויגיעה בצורה על אנושית במשך שנים רבות, עד שזכה למה שזכה.
"הרבנית סיפרה לי שכשהיא נפגשה עם רבי חיים, לפני שהתארסו, היא היתה עובדת ומרוויחה כסף. היא היתה מפרנסת את בית הוריה באותה תקופה, והיו לה השגות בענייני העולם הזה כמו כל צעירה, אבל אז בפגישה, הוא התחיל לומר לה איזה פירוש שחידש בפרשת השבוע. הוא לא יכול היה לדבר בענייני חולין, לרגע חשבה לדחות את ההצעה ולבקש שיחפשו לה בחור אחר שנמצא קצת יותר על הקרקע…
"אתה יודע מה החזיק אותי באותם רגעים?", היא אמרה לי, "מה שהחזיק אותי זה מה ששמעתי מאמא שלי ע"ה (הרבנית שיינה חיה ע"ה, בתו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל). אמא שלי סיפרה לי שפעם היא היתה טיפוס שונה לחלוטין, לפני שהיא התחתנה עם אבא, היא היתה טיפוס תוסס, עליזה ושמחה. בחתונות של החברות שלה היא היתה פעילה ביותר! אבל ברגע שהתחתנה עם אבא, הכל השתנה. הוא הלך לבית המדרש ללמוד כל היום כבר בימי השבע ברכות, והיא אמרה לעצמי "אני מתחתנת עם ספר תורה!".
"המילים האלו הדהדו באוזניי באותו רגע", אמרה הרבנית, "אמרתי לעצמי, אני הולכת בדרכי אמי! גם אני זוכה לכך, גם אני מתחתנת עם ספר תורה. יצאתי החוצה והודעתי שהשידוך הזה מוצא חן בעיני".
הוא היה קודש לה', במשך שנים השחרנו את פנינו על התורה
"פעם אחרת סיפרה לי הרבנית, שלמעשה ההקרבה שלה היתה יותר גדולה מההקרבה של אמה. "לאמא שלי היתה עזרה, סבתא גרה איתנו בבית כשהיינו קטנים. (אמו של הרב אלישיב), כשהיא רצתה לצאת מהבית היא יכלה לצאת וסבתא היתה שומרת עלינו במקומה. אבל לי לא היתה אמא או שוויגער שגרה בבית. אני לא יכולתי לצאת לשום מקום, כי מעולם לא העליתי על דעתי לבקש מבעלי שישמור על הילדים… חס וחלילה לא אפריע אותו מלימודו".
"היא המחישה לי עד כמה היו הדברים ברורים אצלה, וסיפרה שפעם היתה בבני ברק חתונה של מישהו ממשפחת גריינמן, בני הדודים, והיא נעדרה ולא הגיעה לחתונה. לאחר מכן שאלה אותי מישהי מבני המשפחה מדוע לא הגיעה לחתונה. "חייכתי לעצמי ולא אמרתי דבר", היא סיפרה לי, "שאני אבוא לחתונה? ומי ישמור על הילדים בזמן הזה? אין דבר כזה, אני לא יוצאת לשום מקום!".
"שמא תאמרו שלפחות פרנסה היתה מצויה בביתם, כי הם באו מבית של גדולי הרבנים ובוודאי דאגו להם, אבל לא כך היו פני הדברים. היא היתה יוצאת בסוף השבוע, ביום שישי בצהרים היתה הולכת לאיזו חנות ירקות בקצה העיר, שם היו מוכרים ירקות בזול בסוף השבוע, והיא היתה הולכת ובוררת את הסחורה הכי טובה שיכלה לברור, מכתת רגליה למרחק גדול מאוד, כדי שיוכלו לאכול משהו בבית, כי ההכנסה שלהם היתה מאוד דלה, מלגת הכולל של רבי חיים, ותו לא.
"לא ציפיתי לכלום", היא אמרה, "הוא היה קודש לה', לא היה פרנסה כמעט לא היה מה לאכול. במשך שנים השחרנו את פנינו על התורה".
"אמרתי לה, אבל סבתא, היום את זוכה לכבוד גדול והערכה רבה על כך. תראי מה קורה כשאת באה עם סבא לכותל המערבי בחול המועד, מתנפלות עלייך כל כך הרבה נשים לבקש את ברכתך, עד כדי כך שצריכים להביא משטרה כדי לחלץ אותך!
"היא חייכה ואמרה לי: "אתה חושב שמישהו יכול היה לנחש שכך יקרה. שמישהו יקרא לי 'הרבנית'? מה פתאום! הוא היה קודש לתורה ואני שמרתי על כך מכל משמר, לרגע לא חשבתי שיום יבוא והוא יהיה כזה רב מפורסם בכל קצווי תבל".
"היה לה סיפור שאותו מספרת בחביבות מיוחדת, והוא גם התרפסם מאוד, ובכל זאת לא אמנע מלספר אותו מפני חיבת הקודש…
"בתקופה שבה הם היו מאורסים, היא באה מירושלים לבני ברק כדי לשהות בשבת בבית חמיה וחמותה כמקובל, והסטייפלער שניסה להכין את בנו לחיי הנישואין רצה ללמד אותו איך מקבלים את האשה ודואגים לה, שלח אותו לתחנה המרכזית בתל אביב, שימתין לה שם כדי ללוות אותה לבני ברק ולהראות לה איפה שוכן ביתם.
"עבר זמן רב, והנה מגיעה הכלה ונוקשת על דלת ביתו של הסטייפלער. הם פתחו את הדלת וחרדו לקראתה. מה קרא? איפה חיים? והיא אומרת להם אני לא יודעת, איפה הוא צריך להיות?
"הסטייפלער צחק ואמר, אה, בטח הוא יושב עם גמרא ולא שם לב שעברת על פניו… הוא יצא מיד לתל אביב, הלך לתחנה המרכזית ומצא את בנו יושב ושקוע בגמרא לא שם לב לזמן שחלף. נתן לו יד ולקח אותו בחזרה לבני ברק. "אם לא הייתי הולך להביא אותו, הוא היה נשאר שם עד אחרי שתיכנס השבת", אמר הסטייפלער לכלה ההמומה".
התגלע ויכוח ענק בינה ובין חמיה הסטייפלער זצוק"ל
"כשהתחתנו שכרו להם ההורים דירה למשך השנתיים הראשונות, אבל שלא נטעה לחשוב ש'דירה' הכוונה לבית עם שלושה או ארבעה חדרים, וגם לא יחידת דיור כמו שיש לזוגות הצעירים בימינו. הם שכרו דירה ברח' הרב בלוי, ושם גרו ארבעה זוגות צעירים. בחדר אחד התגוררו הרב והרבנית קנייבסקי, בחדר שני התגוררו רבי בערל ויינטרוב ורעייתו, בחדר שלישי הגאון רבי ניסים קרליץ ורעייתו, ובחדר הרביעי הגאון רבי עמרם זקס ורעייתו.
"הרבנית היתה מתארת את השנה ההיא כשנה לא קלה בכלל. המטבח היה משותף לארבעת הזוגות, וכך גם חדרי השירות והרחצה. היו צריכים לעשו תורנות למי שייך המטבח באיזה שעות. לפחות לא היה להן קשה כל כף, כי הגברים ממילא היו מתמידים עצומים כל אחד בפני עצמו, כך שהם כמעט לא היו בבית.
"אחרי שנה נולדה חמותי ע"ה, הרבנית מרת חנה שטיינמן ע"ה, והחדר בו גרו הוריה היה כל כך קטן שלא היה מקום להכניס בו עריסה. לנוכח המציאות, לא היה מנוס אלא לעבור לדירה אחרת, וכאן נכנס לתמונה הדוד מרן החזון איש זצ"ל, שידע שלרבי זאב רוזנגרטן יש דירה פנויה ברח' 'אור החיים' פינת רש"י, ושהיא עומדת כבר זמן רב בלי שימוש. פנה מרן החזון איש במכתב וביקש ממנו שיאפשר לאחיינו רבי חיים קנייבסקי להתגורר בדירה עד שירווח ויוכלו למצוא לו דירה משלו.
"רבי זאב הסכים, ונתן להם להתגורר בדירה בחינם. גם הפעם הם לא גרו לבדם בדירה, יחד איתם גרו שם גם הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל ורעייתו. במשך שש וחצי שנים הם התגוררו שם.
"סיפרה לי הרבנית שבאותו זמן התגלע ויכוח ענק בינה ובין חמיה הסטייפלער זצוק"ל, כיצד להשתמש בכסף שנותר. הרי ההורים נתנו כסף לשכירות עבור בני הזוג למשך שנתיים. בפועל הם גרו בשכירות בדירה ברח' הרב בלוי במשך שנה אחת בלבד. עכשיו הם כבר לא צריכים את הכסף לשכירות כי יש להם דירה שבה הם יכולים להתגורר בחינם, ואם כן נשאר כסף של שנת שכירות שאפשר להשתמש בו למשהו אחר.
"טען הסטייפלער בתוקף ש"לבת שבע אין מעיל", ולכן צריכים לקחת את הכסף הזה ולקנות לה מעיל.
"באותם זמנים זה לא היה כמו היום", היא סיפרה לי, "היום לאנשים רבים בבני ברק אין מעיל, אומרים שאין צורך במעיל כי חם פה. אבל אז, לא היה דבר כזה. אף אחד לא יצא החוצה בחורף בלי מעיל, ולא לא היה מעיל, לכן דרש הסטייפלער שייקנו לי מעיל.
"אבל אני לא הסכמתי בשום אופן", אמרה, "אני אמרתי שלחיים אין ש"ס משלו, כשהתארסנו אבא שלי קנה לו במתנה 'משנה ברורה', לא היה לו כסף לקנות לו ש"ס ולא כולם היו קונים ש"ס לחתנים באותה העת. טענתי בתוקף שלקנות לבעלי ש"ס זה עדיף הרבה יותר ממעיל. הסטייפלער אמר "מעיל לבת שבע", ואני אמרתי "ש"ס לחיים"…
"ומה אתה חושב, מי נצח בוויכוח?", היא שאלה עם חיוך גדול, "אני ניצחתי! קנינו לו ש"ס בכסף הזה. הנה תסתכל", אמרה והצביע על הש"ס הישן של בעלה, "תראה את הש"ס הזה, הוא לומד בזה כל הזמן, מסיים אותו כל שנה. השוליים הרחבים שלו מלאים בהערות שכתב על כל הש"ס, חידושים נפלאים, וכל זה בזכות ההתעקשות שלי!".
תחשוב מה היה קורה אם הסטייפלער היה מנצח בוויכוח
"לאחר שנפטרה בשם טוב ובשיבה טובה, ביקרתי בבית הסבא מרן הגראי"ל שטיינמן, בשבת של ימי ה'שבעה' על הרבנית. סיפרתי לסבא, כמה שרבי חיים עצוב ובוכה כל הזמן, אי אפשר לדבר איתו בכלל, הוא ממש הפך לשבר כלי.
"השיב לי הרב שטיינמן, "הוא גם התייתם וגם התאלמן! כל כך היא נשאה אותו על כתפיה, כמו אמא שנושאת את בנה". ואכן, כשהסתיימו ימי השבעה, מרן שר התורה זצ"ל, היה בטוח שמעכשיו הוא יהיה לבד ואף אחד לא ידאג לו. לא עלתה על קצה דעתו האפשרות שמישהו יזכור אותו ויכין לו אוכל…
"אני זוכר שכמה שנים קודם לכן, הרבנית היתה מאושפזת בבית החולים למשך שלושה ימים, ומרן זצ"ל ממש היה אדם אחר לחלוטין, הוא מאוד דאג לה והרגיש מאוד עצוב בלעדיה.
"באה דודתי הרבנית קולדצקי שתחי', וניסתה לעודד את אביה, היא אמרה לו במעין טרוניא קלה, מה קרה? אבא, מה קרה? אז אמא לא נמצאת יומיים בבית, היא מרגישה יותר טוב ב"ה וכנראה תחזור מחר, למה אתה כל כך שבור???".
"מרן השיב לה בפשטות, "כשאמא בבית וכשאמא לא בבית, זה לימוד אחר!!!". באוזני שמעתי אותו מעיד עליה כך, וזה מראה עד כמה היה החלק שלה בתורה שלו גדול ועצום הרבה יותר מכפי שנראה בהשקפה רגילה.
"בכל אופן, באותה שבת סיפרתי לסבא הרב שטיינמן את הסיפור ששמעתי מהסבתא קנייבסקי, על כך שהסטייפלער רצה לקנות לה מעיל והיא התעקשה להשתמש בכסף הזה כדי לקנות ש"ס לרבי חיים.
"אמר לי הרב שטיינמן, הגע בעצמך! תחשוב מה היה קורה אם הסטייפלער היה מנצח בוויכוח והיו קונים לה מעיל. כמה שנים היה המעיל מחזיק? עשר שנים? עשרים שנה? לא יותר. אבל הש"ס מחזיק עד היום, וצובר כל כך הרבה זכויות.
"תראה איזו אשה פקחית היא היתה", הוסיף מרן הגראי"ל בהתרגשות, "היא יושבת כעת בגן עדן ועטופה בשריון של מעיל שעשוי מהש"ס שרבי חיים קנייבסקי לומד בו! איזו זכות עצומה".
לתגובות, הארות, והצעות
כתבו לעורך 'לקראת שבת' במייל: 10[email protected]