יעקב א. לוסטיגמן
פעם שאלתי את מרן הגראי"ל שטיינמן שאלה מאוד מעניינת: למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמץ בקירוב בני נוער ליהדות? הרי הם צעירים, יש להם עוד חיים שלמים לפניהם, לא כולם יצליחו להחזיק מעמד, סביר להניח שחלקם יחזרו לסורם…
במקום זה, הצעתי, אולי כדאי שנפנה את כל המאמצים שלנו לבתי האבות, להוספיסים של חולים במחלות קשות. ניקח אנשים שכבר קרובים יותר אל העולם הבא, ונחזיר אותם בתשובה. נגרום להם לקבל על עצמם עול תורה בסוף חייהם, וכך הם יגיעו לעולם הבא כשהם זכאים וכל עוונותיהם מהעבר נהפכו לזכויות… השקעה בטוחה ומשתלמת הרבה יותר!
הרב שטיינמן חייך למשמע השאלה המעניינת, והשיב לי תשובה שמורכבת משני חלקים. "קודם כל זה לא ילך", הוא אמר לי, "מי שהושרש כל ימיו בחטא, מעטים הסיכויים שתצליח להחזיר אותו בתשובה לעת זקנתו. זה כמעט בלתי אפשרי.
"הרי האדם צובר זכויות בכל רגע שהוא מתנהג כיהודי. הוא קם בבוקר ואומר פסוק "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", באותו רגע הוא הרוויח 4,291 מצוות. למה? כי כל מילה של לימוד התורה היא 613 מצוות, ובפסוק הזה יש שבע מילים, החשבון מאוד פשוט. לכן, גם אם תצליח להחזיר אדם בתשובה בסוף ימיו, מתי הוא יצבור את כמות המצוות הללו?
"אבל חוץ מהעניין הזה, אמר מרן זצ"ל, זה לא מה שהתורה רוצה. התורה אומרת 'וחי בהם ולא שימות בהם'. אנחנו רוצים שכולם יחזרו בתשובה לפני מותם, בוודאי, אבל הרבה יותר חשוב לנו שאנשים יחיו כיהודים, למרות הניסיונות, למרות הקושי, למרות הנפילות והאכזבות האדם ממשיך לנסות שוב ושוב ולהתאמץ כדי לעשות את רצון ה', זאת התכלית של הבריאה! זאת התכלית של נתינת התורה לבני האדם, אלו שיש להם אב ואם, יש להם משא ומתן, ויש להם יצר הרע".
הסיפור במסעדה
מעשה בקבוצה של חמישה אנשי עסקים עשירים במיוחד, שישבו לפגישה עסקית משולבת בארוחת צהרים. מאחר והונו של כל אחד מאותם אנשי עסקים נאמד בכמה עשרות ואפילו מאות מיליוני דולרים, הם לא הרשו לעצמם להיפגש במסעדה שאינה הטובה והיוקרתית ביותר בניו יורק.
כמובן שכדי לתאם פגישה בין אנשים עשירים כל כך זה לא סיפור פשוט. לכל אחד מהם יש לו"ז צפוף במיוחד, שמתחיל בריצת בוקר או באימון אישי, בשביל הבריאות כמובן, לאחר מכן ארוחה דשנה, בשביל התיאבון, יש גם ביקור במשרד, בשביל העסקים, שחייה בבריכה המחוממת, בשביל הכיף, ולאחר ארוחת צהריים, בשביל העסקים…
בקיצור, הצליחו למצוא חלון זמן שבו כל חמשת המיליונרים היו פנויים לארוחה טובה, בדקו מה היא המסעדה היקרה ביותר באזור, והזמינו שולחן, שלושה חודשים מראש.
בעל המסעדה לא מאוד מתרגש מלקוחות עשירים. בדיוק עבורם הוא פתח את המסעדה, ואנשים מהסוג הזה ממלאים אותה דבר יום ביומו. מי שאינו מיליונר ממילא לא יסכים לשלם סכום של אלפי דולרים עבור ארוחה, יוקרתית ומושקעת ככל שתהיה, גם אם היא כוללת מנות סושי שהוכנו על ידי שף יפני בעל שם עולמי, ולאחריהן מגיע כקינוח יין בורדו צרפתי ארומטי, מבציר 1982 – יין ידוע בטעמו הפירותי והסיומת העגלגלה והחלקלקה שלו שמזכירה את הטעם של אגוזי פקאן המתגלגלים על עלי שלכת.
הגיעו חמשת המיליונרים, כל אחד ברכב יקר יותר משל רעהו, ודרכן של מסעדות יוקרה, האורחים אינם צריכים לתור אחרי חניה. בכניסה למסעדה עומדים משרתים חנוטים בחליפות, עניבות פפיון בוהקות על חזותיהם, כפפות לבנות על ידיהם, והם לוקחים את הרכב ומחנים אותו בבטחה במקום מוצל ונקי, כדי שהרכב לא יישרט ולא יתלכלך חלילה וחלילה.
הם מתיישבים סביב שולחן עגול, מנת הפתיחה כבר מחכה להם על השולחן, נתח של דג יוקרתי, עלם מצע עלי ברוקולי קצוצים ושני מיטבלים שמשתלבים זה בזה בדואט נהדר של צבעים, ממש תאווה לעיניים.
בהמשך מגיע מלצר עם חוברות מהודרות בכריכת עור מושקעת, ובהן התפריט שמוצע לסועדים במסעדה. כל אחד בוחר את המנה שלו, ו… הם מתחילים לדבר ביזנס, כשבמטבח עמל השף היפני לדחוק בעובדיו ההיספאניים שימהרו להקפיץ את הירקות ולהשלים את הכנת הארוחה במהרה, כי האורחים כבר משמיעים גרגורים של תיאבון מוגבר.
וכך, אחרי כ-25 דקות של המתנה, נכנס לאולם המפואר מלצר חנוט בחליפה ועניבה, כפפות לבנות כמובן לא חסרו מעל ידיו, ועל כף ידו מגש עליו מונחות המנות היוקרתיות שלהם. צלעות עגל בצלחת אחת, עם ערימה ענקית של צ'יפס וקעריות של קטשופ ומיונז לצידה, סטייק טלה 'וול דן' על גבי צלחת נוספת ולצדו נודלס מוקפצים ברוטב פטריות ופיסות כרובית, וכן על זה הדרך מאכלים שונים ובעיקר משונים מונחים על גבי הצלחות הנותרות. צועד המלצר לעברם בבטחה, ומתכוון להניח את המגש על גבי הכן המיוחד העומד בקרבת השולחן שסביבו מסובים העשירים המופלגים.
אחד העשירים קם ממקומו, ניגש אל המלצר וכשחיוך ענק על פניו, הוא לוקח את המנה שהזמין מעל המגש. המלצר לא התכונן לכך, כל האחיזה של המגש על כף ידו היתה מבוססת על שיווי המשקל שיצרו הצלחות העמוסות זו מול זו. ברגע שאחת מהן נעלמה מהמשוואה, המגש כולו החל ליפול, המלצר הנואש ניסה להציל את המצב ולהרים אותו במהירות, והתוצאה לא איחרה לבוא… המגש התהפך והמאכלים ניתזו לכל עבר, כשאותו עשיר שקם כדי לקחת את הצלחת מקבל על פניו, ובעיקר על חולצתו הבוהקת ועל חליפת הטוקסידו היוקרתית, מטח של קטשופ, מיונז, רוטב אלף לילה ולילה, ולקינוח גם נודלס מוקפצים עם פיסות כרובית…
הבעלים של המסעדה נחרד לנוכח המראה, והבין את אשר אירע. הוא קם בחמתו, וגירש את חמשת המיליונרים מהמסעדה בבושת פנים, כשהסועדים האחרים שבמסעדה כמובן מוציאים איש איש את המכשיר האישי שלו, ומצלמים את המחזה המביש, לצורך פרסום התיעוד כמובן…
שאלו את אותו עשיר גרגרן, למה קמת מהמקום? למה לא חיכית שהמלצר יניח לך את הצלחת על השולחן? היית כל כך רעב? כאילו לא אכלת כמה שעות קודם לכן ארוחת בוקר עשירה ויוקרתית…
השיב העשיר בשפל קול תשובה מאוד פשוטה: לא הצלחתי להתאפק! לא הצלחתי להתאפק! חד וחלק. ידעתי שאם אני אמשיך לשבת על הכסא, הצלחת תגיע אלי בתוך דקה לכל היותר, אבל לא יכולתי לחכות עוד דקה. כשריחו של הבשר הצלוי הכה באפי, הרגשתי שאני לא מסוגל להמתין עוד. לא חשבתי בכלל על מה שאני עושה, ובוודאי שלא יכולתי לקחת בחשבון את השלכותיו של המעשה הזה…
***
ישנו דבר מאוד מעניין שאנחנו רואים בפרשת וישלח. קודם כל, יש לנו את המפגש של יעקב אבינו על אותו איש שנאבק עמו, ואמרו חז"ל שזהו שרו של עשו הרשע. הם נאבקו ונאבקו, ושכמו שמבאר רש"י שכששני אנשים מתגוששים זה עם זה, הם מעלים אבק ברגליהם.
המאבק נמשך עד ש… המלאך של עשו רוצה ללכת. השעה דחוקה לו, הוא חייב לסיים את ההתגוששות, אבל יעקב אבינו ע"ה אומר לו "לא אשלחך כי אם ברכתני". יש לי זמן! אתה ממהר? מצוין. אני לא ממהר, יש לי זמן.
בשלב השני, מגיע עשיו ומתקרב אל יעקב, שני האחים התאומים רואים זה את זה, מה קורה לעשיו? הוא מתחיל לרוץ! "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו". ויעקב אבינו? הוא לא ממהר לשום מקום, הוא הולך לאט לאט "ויעבור על פניהם, וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו".
שני האחים נפגשים, פגישה טעונה וגם סוערת. רש"י אומר שנתגלגלו רחמיו של עשיו על יעקב, ואז אומר עשיו ליעקב אלכה לנגדך, עונה לו יעקב "ואני אתנהלה לאיטי". יש לי זמן… עשיו מנסה להתעקש אבל יעקב עומד על שלו בתוקף: "הילדים רכים, והצאן והבקר עלות עלי…". אני לא צועד במהירות, בשום אופן.
אנחנו רואים כאן הנהגה מאוד מעניינת של יעקב אבינו, שבהיפך הגמור מעשיו שרוצה לעשות הכל במהירות ובחיפזון, יעקב אבינו עובד בקצב איטי. לאט לאט, הוא לוקח את הזמן ומתקדם בקצב שלו.
הלא דבר הוא. אנחנו צריכים להתבונן בעניין הזה. אומנם הזריזות היא מידה משובחת, אברהם אבינו זוכה לשבח גדול שהוא רץ אל הבקר, שהוא השכים בבוקר לעקוד את בנו וכו', אנחנו יודעים שזריזות היא הבסיס לעבודת ה', ואי אפשר לעבוד את ה' בכבדות. אבל הזריזות אינה חיפזון, היא צריכה להיות פנימית, ולהתבצע ביישוב הדעת ובמתינות. וזאת נקודה שחשוב להעמיק בה ולהפנים אותה, כי בקלות אפשר להחליף בין זריזות לחיפזון, ולהגיע ליעד הפוך מזה שאנחנו רוצים לחתור אליו.
***
אני שואל אתכם שאלה: לוקחים בנאדם ונותנים לו שתי אופציות.
אופציה א': ניקח סלע, נחקוק בו צורה של פרצוף אנושי, נעמיד אותו על גבי במה משיש, ונדרוש מהאדם לעבוד לסלע. מדי יום צריך להביא לו מנחה, פעם בשבוע להקריב לו קרבן, ובמשך כל ימות השנה צריכים לציית לחוקים שלו. הוא אוסר על שתיית יין, הוא קובע שחייבים לדבר בשפה מסוימת, אסור לגזור ציפורניים, צריכים להתפלל חמש פעמים ביום ועוד…
אופציה ב': עזוב את כל השטויות. גש לחנות הקרובה של אנג'ל, קנה חצי קילו בורקס גבינה וחצי קילו בורקס תפו"א חם מהתנור, ותתחיל לאכול וליהנות מהחיים.
איזו אופציה יבחר האדם הנורמלי והשפוי בדעתו? כמובן שבאופציה השניה. לא כך?
אבל אנחנו רואים שלאורך ההיסטוריה, רוב רובם של האנשים בחרו דווקא באופציה הראשונה. עד היום אפשר לראות בהודו ובנפאל ובכל מיני מקומות מהסוג הזה, אנשים שהם עובדי אלילים. הם מקריבים את כל החיים שלהם עבור פסל עשוי מאבן או מעץ. היו דורות שבהם אנשים היו מקריבים את ילדיהם עבור העבודה זרה הזאת.
זה דבר מדהים, למה הם לא בחרו באופציה ב'? אולי בגלל שאז לא היו בורקסים חמים, אז הם העדיפו לוותר על כל החבילה…
התשובה היא שפעם לאנשים היו ערכים ועקרונות. אנשים הבינו שהעולם אינו הפקר, זה לא עובד ככה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, חייבים שיהיה סדר, היררכיה, יש מי שמנהיג ויש מי שמונהג, יש חוק וסדר בכל דבר. הם טעו בדרך, בכיוון, אבל הם הבינו את הבסיס ההכרחי, אין דבר כזה לעשות מה שרוצים.
אבל היום אנשים רוצים בחיי הפקר, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות וכיצד לפעול. אף אחד לא יקבע לי!
אפשר לראות את זה גם באידיאולוגיות. עד לא מזמן היו מתנהלים כאן במדינה ויכוחים בין חרדים לחילונים. אלו אמרו שזאת חובה לשרת בצבא, ואלו טענו שחלילה, זה איסור חמור. אלו טענו שהימין הוא הצודק והערכים שלו הם ערכי האמת, ואלו טענו שדווקא ערכי השמאל הם הצודקים והנכונים. היו כאלו שדגלו בקומוניזם ורצו שוויון מלא בין כל בני האדם, והיו כאלו שטענו שהקפיטליזם זו הדרך הנכונה והצודקת, כי זה לא הוגן לקחת מהעשיר את מה ששייך לו רק בגלל שהעני לא הצליח להתעשר כמוהו.
על מה אנשים מתווכחים היום? כן פראייר או לא פראייר… זה כבר לא נוגע בכלל לשאלה אם הצבא צריך חרדים או לא. זה לא נוגע לשאלה אם הימין הוא הצודק מבחינה ערכית או השמאל. הוויכוחים היום הם בכלל לא אידיאולוגיים, אלו ויכוחים של 'מגיע לי יותר' ו'למה אתה קיבלת יותר ממני'.
העולם איבד את הערכים, את המוסר, אנשים כבר לא רוצים להיות מונהגים על ידי מנהיגים טובים וישרים, הם רוצים לעשות איש הישר בעיניו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
למרבה הצער גם יהודים חרדים בני ימינו, במיוחד הצעירים, לא מסוגלים בכלל להבין למה צריך שיהיו קשיים, למה בכלל ברא הקב"ה את ההתנגדות לקדושה, למה כשאני רוצה ללמוד דף גמרא, מגיע היצר הרע וחייב להפריע לי. למה לא יכול להיות עולם בלי יצר הרע שבו אנחנו רק עובדים את ה' בשמחה ונהנים מכל רגע ליד הגמרא…
***
כדי להבין את זה, אנחנו צריכים לקחת שיעור קצר בתורת ה'אווירונאוטיקה'. תורת האווירונים… איך מטוס מתקדם, איך הוא ממריא, מה גורם לו להתקדם במהירות גבוהה כל כך, ולמה כשנגמר לו הדלק הוא פשוט נופל… לעומת זאת לוויין יכול לטוס בחלל במשך שנים ארוכות בלי טיפה אחת של דלק, ובלי שיהיה לו בכלל מנוע.
אבל לפני שנגיע לחלל בואו נדבר על שחייה במים. כל מי שפעם למד שחייה יודע איך השחייה גורמת לנו להתקדם במים? על ידי דחיפה. השוחה דוחף את המים עם הרגליים שלו, וכך הוא מתקדם. עוד דחיפה, עוד התקדמות. כמה שתדחוף בצורה יותר חזקה, תתקדם יותר מהר. כך גם אפשר לחתור עם סירת משוטים ולהתקדם. כל פעולה של התקדמות מגיע מדחיפת כח שמתנגד.
כמובן שלדחוף את המים זה לא קל. הרבה יותר קל לדחוף אוויר, אבל מי שידחוף אוויר עם הידיים והרגליים שלו לא יתקדם לשום מקום. למה? כי האוויר לא מתנגד אליו, ולכן אין שום התקדמות.
כשמדובר במטוס, הוא דוחף את האוויר כל כך חזק, כך שזה גורם לו להתקדם בכל זאת. אומנם ההתנגדות של האוויר חלשה מאוד, אבל ככל שהמטוס דוחף את האוויר חזק יותר אחורה, כך הוא מתקדם מהר יותר קדימה.
כשמשגרים לווין אל החלל, מצמידים אותו לטיל שדוחף את האוויר אחורה במהירות עצומה, הלווין מגיע אל החלל ואז הוא מתנתק מהטיל, עכשיו בחלל קורה דבר מעניין, ההתנגדות נעלמת לגמרי. אם הלוויין יגיע אל החלל במהירות של 20 קמ"ש, הוא ימשיך לרחף הרבה מאוד שנים במהירות של 20 קמ"ש בלבד, ואין לו שום אפשרות להאיץ, כי אין שום התנגדות שיכולה לדחוף אותו מהר יותר. כמובן שאם היה כח משיכה בחלל, הלווין היה נופל מיד, אבל אין כח משיכה ואין התנגדות, ולכן הוא מתקדם במסלול שנקבע עבורו. באותה המהירות שבה הטיל יצא אל החלל, זאת המהירות שבה הלוויין ימשיך לטוס, מכוחה של אותה הדחיפה שהוא דחף את עצמו על גבי האוויר לפני שיצא אל החלל.
בכל אופן לענייננו המסר ברור: הסיבה שיש לנו יצר הרע והתנגדות, היא אך ורק כדי שנוכל להתקדם. בלי התנגדות אין התקדמות. ככל שההתנגדות חזקה יותר ואנחנו מצליחים להתגבר עליה בצורה מספקת, ההתקדמות תהיה מהירה יותר.
במקרה שלנו החלל זה מה שקורה כשהחיים בעולם מגיעים אל סיומם. מי שבחיי חיותו בעולם הזה עלה והתעלה בקצב מהיר, גם אח"כ ימשיך לעלות מעלה מעלה, אבל מי שחלילה היה במצב סטטי, אחרי עזיבתו את העולם יהיה באותו המצב.
***
מכל האמור אנחנו מבינים דבר חשוב מאוד. ביהדות, אנחנו לא מחפשים קיצורי דרך! אנחנו לא מחפשים להקל, לא מחפשים פתרונות קלים ונעימים כדי להיכנס לגן עדן. זאת לא הדרך שלנו. אנחנו עובדים קשה, אנחנו מתאמצים ומתייגעים, דוחפים את עצמנו קדימה, מתמודדים עם ים של ניסיונות וקשיים, אתגרים לא פשוטים שאנחנו צריכים לצלוח, וככה, רק ככה אנחנו מגיעים אל היעד ואל המטרה. "אתנהלה לאיטי", אני לא ממהר לשום מקום! לאט אבל בטוח, נגיע אל היעד.